קדוש – לא צריך לאקדושיה
ערכין כט ע"א
"ורבי ישמעאל? אי לא מקדיש ליה לא קדוש?! קדושתו מרחם הוה! וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש, לא צריך לאקדושיה".
לרבי ישמעאל כל דבר הקדוש מעצמו אין צורך שיקדשו אדם.
וקשה, הרי מקרא מלא (שמות כ, ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, למרות ש"שבת - קביעא וקיימא" בלא צורך ל"בי דינא דקא קבעי ליה" (מסכת חולין דף קא ע"ב). ולמה אם כן נלמד מפסוק זה לזכור ולהזכיר את השבת בקידוש, ועל היין? (במסכת פסחים דף קו ע"א).
וכן דרשו בכמה מקומות "תנא דבי רבי ישמעאל: (ויקרא כא, ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ [כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב] - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".
והלא גם קדושתו של הכהן מרחם היא!
אלא שקידוש השבת והכהן אינם עניין לקדושת הבכור.
כי קידוש השבת היא מצווה על המקדש, שיהא זכוּר ששבת היום.
וקדושת הכהן גם היא מצוה שיהיו ישראל מכבדים את כוהני מקדש ה'.
אולם קדושת הבכור את בה שום מצוה בכבודו, וכולה רק לקבוע שהבכור קדוש, וחייב הוא בקרבן, ואסור בגיזה ועבודה. על כך סובר רבי ישמעאל שאין כל תועלת בהקדשתו בפה.
ואילו חכמים סוברים שכשם שאמרו: (מסכתות עירובין דף סג ע"א; יומא דף כא ע"ב; ודף נג ע"א) "אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט", כך – אף על פי שקדושת הבכור מרחם, מצוה להקדישו. שנאמר: (דברים טו, יט) כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ.
וכך הלכה.
