הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "משנה וברייתא"; "הלכה כרבים"; "סוגיא עיקרית"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין כט ע"א
מתני'. ... רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: +ויקרא כ"ז+ כל חרם קדש קדשים הוא לה'; וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים, שנאמר: +ויקרא כ"ז+ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. א"כ, למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'? שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. ...
ורבי יהודה בן בתירא, דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה? סבר ליה כרבי ישמעאל.
אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
ורב שביק רבנן ועביד כרבי יהודה בן בתירא?
ברייתא איפכא תניא.
שביק מתני' ועביד כברייתא?
רב מתני' נמי איפכא תני.
מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא? נפיך ברייתא מקמי מתני'!
רב גמריה גמיר.
אי הכי, כרבי יהודה בן בתירא, כרבנן מיבעי ליה!
הכי קאמר: למאי דאפכיתו ותניתו, הלכה כרבי יהודה בן בתירא."
מבנה הסוגיה:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כח עמוד ב:
מתני'. ... רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: +ויקרא כ"ז+ כל חרם קדש קדשים הוא לה'; וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים, שנאמר: +ויקרא כ"ז+ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. א"כ, למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'? שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. ...
1.
במשנתנו מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בן בתירא בקשר לדין של "סתם חרמים" [שהמחרים לא פרט אם הוא מחרים לטובת בדק הבית או לטובת הכהנים [לכל "סוג" יש דינים שונים].
2.
לכאורה המשנה היתה יכולה לצטט את המחלוקת בסדר הפוך: "חכמים" היו נכתבים כ"תנא קמא" ורבי יהודה בן בתירא היה מובא אחריו.
2.1
ואולי יש לומר: הסידור במשנה מכוון ללמדנו שמדובר ב"חכמים" ממש, שהיתה קבוצת תנאים שכך פסקה. ואם הם היו מובאים כ"תנא קמא" לא בהכרח היינו מסיקים שמדובר בדעתם של קבוצת חכמים.
3.
המשך הגמרא:
דף כט עמוד א:
ורבי יהודה בן בתירא, דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה? סבר ליה כרבי ישמעאל.
הגמרא מציינת שרבי יהודה בן בתירא סובר כרבי ישמעאל שחרם חל גם על קדשים - חכמים למדו דין זה מדרשה מפורשת.
4.
המשך:
אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
האמורא רב פוסק כרבי יהודה בן בתירא.
5.
ויש להעיר: משמע מכל בעלי הכללים – בפשטות, שאמורא כעיקרון רשאי לפסוק במחלוקת תנאים על פי שיקול דעתו. אמנם בדרך כלל יש לחפש גם נימוק לפסיקתו. וכאשר הוא פוסק בניגוד לכללי הפסיקה בין אותם תנאים הרי שבודאי יש לחפש נימוק לפסיקתו. בסוגייתנו רב פוסק כתנא יחיד נגד "רבים" – "חכמים".
והגמרא אמנם מקשה:
ורב שביק רבנן ועביד כרבי יהודה בן בתירא?
פשוט לגמרא ש"רב" היה צריך לפסוק כרבנן – "הלכה כרבים".
6.
המשך:
ברייתא איפכא תניא.
רב הסתמך על ברייתא שבה – כנראה – הובאו הדעות באופן הפוך, כך שרב פסק כחכמים. ויש לשאול: האם הברייתא נמצאת בידינו? וגם צריכים לומר, שרב מתכוון לומר, שהוא פוסק כרבי יהודה בן בתירא במשנתנו שמתאימה לדעת חכמים בברייתא.
7.
שביק מתני' ועביד כברייתא?
הגמרא מקשה: מדוע רב פוסק כחכמים בברייתא ולא כחכמים במשנה.
8.
עונה הגמרא:
רב מתני' נמי איפכא תני.
["איפכא תני" - 6 מופעים בש"ס. מתוכם: "שביק... ועביד..." - 3 מופעים בש"ס. בבבא קמא דף צז - המבנה דומה לסוגייתנו]
הגמרא עונה, שרב גורס במשנה כמו בברייתא. זאת אומרת שרב טוען שבגלל הניסוח בברייתא יש לשנות/"להפוך" גם את שמות החכמים במשנה. ויוצא שגם במשנה דברי רבי יהודה בן בתירא נאמרו באמת על ידי חכמים ולכן רב פסק כך. [אבל חשוב לציין, שהוא משאיר את הטקסט במשנה כפי שנמסרה לו, ולא דרש מתלמידיו לשנות את הנוסח!]
9.
מקשה הגמרא:
מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא? נפיך ברייתא מקמי מתני'!
מקשה הגמרא: מדוע רב מעדיף את ניסוח הברייתא מניסוח המשנה. נקודת המוצא כאן חשובה ביותר: ל"משנה" יש עדיפות על פני "ברייתא". [אבל יש לדייק: לא בהכרח מדובר כאן בהעדפה הלכתית אלא בהעדפה של דיוק בניסוחים!]
10.
עונה הגמרא:
רב גמריה גמיר.
הגמרא עונה שהיתה מסורת בידו שניסוח המשנה צריך להיות כמו הניסוח בברייתא. ויש לומר, שכנראה רב שמע זאת בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. וכנראה שהגמרא מניחה שהיתה לו מסורת. כי אם היה ברור שהיתה לו מסורת היתה הגמרא מתרצת כך כבר בתחילת הדיון.
11.
שואלת הגמרא:
אי הכי, כרבי יהודה בן בתירא, כרבנן מיבעי ליה!
אם המשנה ה"אמיתית" היא כמו בברייתא מדוע רב לא אמר שהלכה כחכמים [לפי גירסתו במשנה]?
12.
עונה הגמרא:
הכי קאמר: למאי דאפכיתו ותניתו, הלכה כרבי יהודה בן בתירא.
רב ראה שגירסת המשנה בימיו לא השתנתה [כפי שחשב שצריך להיות] ולכן אמר לחבריו, שהלכה כרבי יהודה בן בתירא, אבל באמת הוא קובע כך מפני שזוהי ההלכה של חכמים.
13.
הקטע הבא בגמרא:
ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך. אלמא קסבר: סתם חרמים לבדק הבית. כמאן? כשמואל, דאמר: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל, אימר דאמר שמואל - שחיללו, לכתחלה מי אמר? הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא, אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה. אי הכי, אפי' פרוטה נמי! פרסומי מלתא. אמר עולא: אי הואי התם, הוה יהיבנא כולהו לכהנים. אלמא קסבר עולא: סתם חרמים לכהנים.
עולא למעשה פסק למעשה כחכמים במשנתנו ולא כ"רב".
14.
לסיכום ניתן לומר שיש מחלוקת בין רב וחבריו מהי גירסת המשנה.
15.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה א:
אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית או חרם לבדק הבית או חרם לשמים, וכן בכל נכסיו אם אמר כל נכסיו הקדש או חרם לבדק הבית או חרם לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית, אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים, שסתם חרמים לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה.
הרמב"ם פוסק כחכמים במשנתנו.
16.
כסף משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה א:
אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'. פשוט הוא. ומ"ש אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו' משנה ספ"ח דערכין (דף כ"ח) ר"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו
ופסק רבינו כחכמים
הוא מדגיש שהרמב"ם פוסק כחכמים במשנתנו.
17.
המשך דבריו:
ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (ערכין דף כ"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא
הוא מקשה, שהרי רב פסק כרבי יהודה בן בתירא במשנתנו [שאמנם היא דעת חכמים בברייתא שהיתה בבית מדרשו של רב], ומדוע הרמב"ם לא פסק כרב?
18.
המשך דבריו:
ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים
עולא פסק כך בגמרא כחכמים במשנתנו, והרמב"ם פסק כמותו. זאת אומרת, שהלכה כעולא נגד "רב".
19.
והוא מקשה:
ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב
הוא דוחה אפשרות זו וטוען שאין הלכה כתלמיד [עולא] נגד רבו ["רב"] למרות שהתלמיד נחשב "בתראי".
19.1
וראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד קנה, בהערה ז, שה"יד מלאכי" טוען ששיטתו העקבית של ה"כסף משנה" היא, שהלכה תמיד כתלמיד לעומת רבו – אם חי אחריו, ועולא הרי חי אחרי "רב" ולא בחייו. ולא מתאים לדברי ה"כסף משנה" כאן.
19.2
ואולי יש להבדיל: אם התלמיד ממש חולק על רבו [לא בחייו] הרי שהלכה כמותו, אבל אם התלמיד לא חולק עליו ישירות אלא פוסק באופן "סתמי" שלא כרבו – אין הלכה כמותו. וצריך עיון.
20.
ה"כסף משנה" מוסיף הסבר:
ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ"ע.
גם רב יהודה סובר כ"רב" שהלכה כרבי יהודה בן בתירא במשנתנו, ולכן כך היה צריך לפסוק הרמב"ם.
21.
המשך ה"כסף משנה":
ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר:
הוא שואל, מדוע הרמב"ם מסתמך על פסוק שונה מהפסוק במשנה.
22.
לחם משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה א:
שסתם חרמים לכהנים וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה על רבינו ז"ל דאיך פסק דלא כרב דאמר בפ' המקדיש שדהו (דף כ"ח) הלכה כר' יהודה בן בתירא. ולי נראה לתרץ משום דבגמ' אמרו שם דר' יהודה בן בתירא סבר לה כר' ישמעאל דמפיק לה דחרם חל על קדשי קדשים וקדשים קלים מקרא דתקדיש ואמרו שם בגמרא דלרבנן בעי הך קרא דתקדיש לומר דהבכור אע"פ שקדוש מרחם מצוה להקדישו ואמרו שם דלרבי ישמעאל לית ליה דרשא ההיא אלא דאין מצוה להקדישו ואנן קי"ל דמצוה להקדישו דבריש פרק קמא דנזיר גבי פלוגתא דבכור אי הוי דבר הנדור או לא משמע שם בגמרא דכולי עלמא אית להו דמצוה להקדישו אלא דבהא פליגי דמאן דאמר דהוי דבר הנדור הוא משום דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור ורבי יוסי אית ליה דאע"ג דמצוה להקדישו כיון דאם לא הקדישו קדוש לכך הוי דבר האסור
משמע מההיא סוגיא דלכ"ע מצוה להקדישו וכיון דכן נקטינן כההיא סוגיא ודלא כר' ישמעאל וכיון דלא קי"ל כרבי ישמעאל לית הלכתא כרבי יהודה בן בתירא דסבר כוותיה. זה נראה טעם נכון לרבינו ז"ל.
ה"לחם משנה" מסביר שהרמב"ם מסתמך על קביעת הגמרא שרבי יהודה בן בתירא סובר כרבי ישמעאל לעניין הדין הנוסף - של חרם על קדשים, ויש סוגיה בגמרא שמשמע ממנה שלא פוסקים כרבי ישמעאל, וממילא לא כרבי יהודה בן בתירא.
22.1
יש בדבריו חידוש גדול: פוסקים כפי המשתמע מ"סוגיא כוותיה" [בסוגיה אחרת] גם נגד פסיקה מפורשת של "רב". זאת אומרת ש"עורך הגמרא" כנראה לא פוסק כרב, וממילא הלכה כחכמים – וכפסק הרמב"ם.
23.
המשך ה"לחם משנה":
עוד הקשה דאמאי לא מייתי קרא דמתני' ומייתי קרא דכל חרם דלא הוזכר שם.
ולי נראה לתרץ דשם בגמרא אמרו החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה והקשו שם בתוס' דאם זה הוי דרשה גמורה איך הקשו מקיש מטלטלין לקרקעות הא טעמא דנותנן לכל כהן משום דהוי גזרת הכתוב ותירצו דאין זו דרשה גמורה ורבינו ז"ל מכח קושיא זאת מפרש דהאי שנאמר לא הוי ראיה למאי דקאמר נותנן לכל כהן שירצה אלא למאי דקאמר החרים מטלטלין סתמא דמשמע דנותנן לכהן להכי מייתי ראיה דחרם סתם הוי לכהן משום דקרא כתיב כל חרם בישראל לך יהיה ואע"ג דבמתניתין מפיק לה מקרא אחרינא אין להקפיד דפעמים רבות מצינו דהאמורא דריש דרשה אחת מקרא אחד אע"ג דהתנא דריש לה מקרא אחרינא וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא ורבינו ז"ל נקט דרשה של אמורא ושביק מתני' שהיא דרשה יותר פשוטה:
גם אמורא יכול למצוא דרשה שלא דרשו התנאים כשהדרשה יותר פשוטה – לא קשור ישירות לעצם הפסיקה של הרמב"ם. [מתאים לכלל שהרמב"ם נוהג להביא דרשה יותר פשוטה.
24.
משנה למלך הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה א:
אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים כו'. מרן ז"ל תמה דלמה פסק כרבנן דרב פסק כר' יהודה בן בתירא דאמר סתם חרמים לבדק הבית. ועיין בלח"מ שכתב טעם נכון למה פסק כרבנן וכ"כ הרב החינוך ועיין בס' ברכת הזבח דף קס"א ע"א. ול"נ שטעמו הוא מההוא דאמרי' בתמורה (דף ל"ב) א"ר הונא קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום מ"ט אמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה' ורב ס"ל כרבנן דמוקמי האי קרא בהתפסה דהקדש עילוי וס"ל לרב הונא דהא דאמרינן מלמד שחל על קדשים היינו דוקא חרמים דלה' אבל לר' יהודה לא מתוקם האי דרשה דהא לדידיה קרא לאו בהתפסת עילוי מיירי שנמעט ממקרא התפסת חרמי כהנים וכ"כ התוס' דהך דרשה הוי לרבנן וכן נראה מדברי רש"י שכתב חרמי כהנים היינו סתם חרמים כו'. ויש לדקדק בדבריו דמי הזקיקו לפסוק כרבנן אלא נראה דס"ל דהך דרשה הוי דוקא אליבא דרבנן והוקשה לו מלישנא דחרמי כהנים דמשמע דסתמן לא הוי לכהנים לזה כתב דהיינו סתם חרמים
וכיון דרב הונא פסק כרבנן פסק רבינו כוותיה ואע"ג דרב הונא איתותב לא איתותב במה שפסק כרבנן דהא סתמא דתלמודא פריך והא רב הונא קרא קאמר ואי איתא דס"ל דהלכתא כר' יהודה אימא דקרא לאו בהתפסה דהקדש עילוי מיירי וכר"י וא"כ אזדא לה דרשה דרב הונא.
אלא ודאי דס"ל דהלכתא כרבנן ומש"ה פריך והא רב הונא קרא קאמר ועולא נמי דקאמר אמר קרא חרם כל חרם ע"כ כרבנן ס"ל דקרא מיירי בהתפסת הקדש עילוי ומרבה מכל אפי' חרמי כהנים.
ודע דהרא"ש פסק כר"י הובאו דבריו בטוי"ד סי' ש"ו יע"ש:
גם ה"משנה למלך" מוצא סוגיה אחרת שמשמע ממנה שהלכה כחכמים בסוגייתנו. רב הונא במסכת תמורה פוסק כחכמים במשנתנו [כפי הניסוח הקיים ולא לפי הניסוח של רב]. אמנם רב הונא לא פוסק כך במפורש, אלא הוא מתייחס לפסוקים שבמשנה שמובאים לדעת חכמים ולדעת רבי יהוה בן בתירא.
גם כאן משמע כמו שכתבנו לעיל, ש"סוגיא כוותיה" – כ"חכמים" במשנתנו, ולא כרב. וסובר ה"משנה למלך" שרב הונא ועולא יחדיו בודאי שהלכה כמותם נגד רב!
25.
ויש להעיר: כדי שתרוציהם יהיו נכונים חייבים לומר שהרמב"ם מתייחס לעולא ולסוגיה של רב הונא כסוגיות עיקריות, ולא כסוגיות "משניות" ["טפלות"], למרות שבפשטות נראה שסוגייתנו היא העיקרית בנושא זה.
26.
ועל פי הערה אחרונה זו ניתן ליישב קושי גדול על כל הסוגיה: מדוע רב נקט סגנון של "הלכה כרבי יהודה בן בתירא" ומדוע הוא לא אמר את ההלכה באופן ישיר: "סתם חרם – לכהנים". ולפי הערתנו ניתן ליישב בפשטות: רב רצה ללמדנו שבאמת ההלכה נקבעת רק על פי סוגייתנו העיקרית [ולא על פי סוגיות אחרות], ולכן הוא לא ניסח את ההלכה באופן ישיר אלא ניסח את פסקו כ"רבי יהודה בן בתירא". ולפי זה – הרמב"ם [כך משמע מה"לחם משנה" וה"משנה למלך"] כן מסתמך על סוגיות אחרות. כי הוא טוען שכך פסק "עורך הגמרא", על ידי סידור הסוגיות בש"ס.
27.
ועל הרבה מהדיון הנ"ל ראה ב"מתיבתא", הערות יד-טו, וב"ילקוט ביאורים", עמודים קנה-קנו, ושם, בהערות ז-יב.
