ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת ערכין דף כז

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

על מי שקנה מחדש את שדהו תמורת ביצה קשה * עוד על זכויות היתר שלנו, הלוויים, על פניכם – הישראלים הפשוטים * וכמה סלעים מטילים על מי שחוזר בו מעיסקה עם ההקדש? (אל תבדקו. זה מאוד לא נעים) * הכל על הקדשת שדות סמנטיים, שדות מגנטיים ושדות אחוזה

כהן או לוי המקדישים את השדה שלהם (המכונה בחיבה 'שדה אחוזה', על שם העובדה שקיבלו אותו בירושה) רשאים לגאול אותו לעולם, ואין השדה מופקע מהם ביובל ככל הישראלים הפּוּשְטים. אם לא די בכך, הם גם רשאים להקדיש אותו בכל עת, אפילו בשנת היובל, אל מול עיניהם המקנאות של הישראלים הר-ג-י-ל-י-ם שהיו מתים להקדיש אדמה ביובל (נכון, נכון, גם אני לוי. איזה כיף לי. אני יכול להקדיש את שדה אחוזתי מתי שבא לי!). ואכן לדעת גדול האמוראים רב, גם ישראלים רשאים להקדיש את השדה שלהם ביובל, ולא רק לוויים וכהנים.

משנה: בזמננו, כשכבר יובלות אין יובלות, מי שמקדיש את שדהו איננו משלם תמורתו את שווי השכרת השדה למספר שנים כפי שנהגו בזמן קיום היובל, אלא את שוויו הממשי.

גזבר המקדש מחוייב בעת מכירת השדה הפומבית, להציע קודם כל למקדיש היקר את האפשרות לתת הצעת מחיר אטרקטיבית. רק אם הלה לא חפץ בכך, פונים לשמוע הצעות נוספות. זה לא מתוך אצילות נפש, אלא לטובת ההקדש מפני שהבעלים מחוייב בעת הפדיון להוסיף מע"מ של חמישית השווי. ככה זה. ומעשה באחד לא-כזה-צדיק שהקדיש שדהו מרוב דפיקותה, וכשהציעו לו לפדותה זרק הצעת מחיר – איסר (מטבע לא משהו, בשווי שמונה פרוטות). רבי יוסי, לעומת זאת, זוכר שהבעלים הפושטק הציע תמורת הקרקע ביצה. על כל פנים אמר לו הגזבר: 'קיבלת. השדה שלך'. לא קפץ המקדיש בחדווה, אלא הוציא מכיסו איסר (או ביצה, תלוי בגירסא), ושדה המוקשים שכבר נפטר ממנו חזר אליו. הפעם אין הפי אנד.

על דברי המשנה על כך שגזבר ההקדש פונה למקדיש ואומר לו בדרכי נועם לפתוח ראשון בהצעות מחיר לשדה, תוהה הגמרא: 'האמנם רק "אומרים לו"?! צריך לכפות עליו! זה ילך רק בכוח!'. 'נכון', מְרצה הגמרא את עצמה ומשיבה שכוונת המשנה היא שמציעים לבעלי השדה הצעה שלא יוכל בשום אופן לסרב לה, או לחילופין שמתחילים בדיבורים יפים, אבל אם זה לא עוזר עוברים מיד למעשים.

לגבי הסיפור שבמשנה, תוהה הגמרא למה חשוב כל כך לרבי יוסי לציין שהשדה נמכרה תמורת ביצה ולא איסר. מה זה כבר משנה? חוץ מכאב לב על כבוד ההקדש שנרמס, לא יוצא לנו שום דבר ממחלוקות כאלו. לאור זאת מגיעה הגמרא למסקנה שמחלוקת התנאים היא כמובן עקרונית: האם הבעלים חייב לדאוג לכך שתשלום החומֶש הנוסף לפדיון יהיה שווה יותר מפרוטה? לדעת חכמים בהחלט כן, ולכן הכניסו לפה של המקדיש את המילה 'איסר' (השווה, כאמור, לשמונה פרוטות, כך שחמישית ממנו היא יותר מפרוטה). לרבי יוסי, לעומת זאת, גם תמורה של ביצה זה בסדר, על אף שכל עוד אין מדובר בביצת יען, החמישית המוספת לה איננה שווה פרוטה.

משנה: במכירה הפומבית שהתנהלה במסגרת ההקדש הוצעה הקרקע לכל המרבה במחיר. עמד יהודי א' והציע תמורתה עשרה סלעים [=סוג מטבע], שני הציע עשרים, שלישי שלושים, רביעי ארבעים וחמישי אף הגדיל והציע חמישים. עד כאן טוב ונאה מאוד, אלא שכשבאו גזברי ההקדש לממש את העיסקה, חזר בו שר החמישים מהצעתו. מה יעשו אנשי ההקדש? ימכרו את הקרקע למציע ארבעים הסלעים, ויגבו עשרה סלעים פיצוי מהחמישימקל'ה הנבזי. אם גם בעל הארבעים התחרט, או שמלכתחילה רק רצה לעשות רושם ובאמת אין לו כל כך הרבה סלעים בבית, מוכרים את השדה הקדושה לאיש השלושים, וגובים עשרה מטבעות סלע מהאיש שהציע ארבעים. לא אלאה אתכם עם ההמשך שאתם בוודאי מנחשים, רק אוסיף שלוּ גם בעל העשרה לא עמד בדיבורו, בודקים כמה באמת שווה השדה הזאת שכולם בורחים ממנה, ומוכרים אותה. במקרה ששוויה פחות מעשרה, ישלם העשירון התחתון שהציע עשרה את ההפרש.

במקרה בו הבעלים מציע עשרים מטבעות סלע, וגם האחרים העניקו הצעת מחיר דומה, העדיפות לבעלים (מפני שככלות הכל הם מוסיפים חומש). לעומת זאת, אם הבעלים הציע 20, ופתאום קפץ איזה צדיק גדול מדי והציע 21, הבעלים מחוייב לתת 26 סלעים (20 על הצעתו המקורית+5 סלעים כתשלום חומש+סלע אחת שהציע המתחרה). לא רק בגלל שזה כמניין הוי"ה, אלא בעיקר כדי שההקדש לא יפסיד מכך שנענה להצעת הבעלים המקורית, הגבוהה פחות. הציע אחר 22, הבעלים חייב לתת 27. וכולי וכולי. לעומת זאת, אם השני התלהב מהעניין והמשיך להעלות את הסכום ל-26 סלעים ומעלה, הוא ייאלץ לשאת בנטל התשלום הכבד לבדו. כן, חברים, ככה יעשה למי שניסה להתחכם על חשבון מקדישים תמימים.