גבולות הלב הטוב / אלכס טל

ערכין כח ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בחינת יחסה של ההלכה למערכות העוסקות בנתינה לגבוה ולזולת מגלה גישה זהירה הנותנת ביטוי לרגש האדם אך גם מגבילה אותו, כך שלא יצטרף בעצמו למעגל העוני

בתורה די מצוות ואיסורים למלא חייו של אדם מבוקר עד ערב. ואף על פי כן, יוחדו בה לא מעט פרשיות לעיסוק באפשרויות השונות שיש לו לאדם לתת מהונו ומעצמו מעבר למה שהתורה מחייבתו. נדר או נדבה, קרבן או הקדשה – מדובר ללא ספק במגוון גדול למדי. במסכתנו עוסקים אנו בהבדלים השונים בין ערכין, נדרים וחרמות – אך בסופו של דבר, אם כנים נהיה, דומים אלו לאלו מאוד. מגוון זה מלמדנו שעסק לנו עם צורך אנושי אמיתי שהתורה באה לענות עליו. חכמי ישראל ראו עניין זה בצורות שונות, אך דומה שר' משה אלשיך (1507, אדריאנופול – 1600, צפת) קולע למטרה בפירושו על הפסוק "...אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'":

דע לך כי ענין הנדר אי אפשר שיהיה לשום בחינה כיוהרא שהוא ותרן וכיוצא בזה, רק על בחינת הפלאה, שהוא לפרוש עצמו משטף דברים גופניים ולהתקדש לשמו יתברך. כי על כן אמור "ערכי עלי" למען תחול קדושה על עצמו, מעין כל דבר שהוקדש ונפדה, שלא יבצר מלחול בו קדושה מהכין לו זה הכנה להנהיג עצמו בקדושה, כאומר בלבו "איני אשר הייתי עד כה, כי עתה הוקדשתי לשמים ונתתי ערכי לה'". וההקש בזה כאומר "ערך בני או אחי" וכיוצא בו להכינו לקדשו לכהנו לה', וזהו "כי יפליא נדר" שהוא בחינת הפלאה ופרישות (תורת משה, ויקרא כז, ב).

סנטימנט זה אינו נדיר: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל, ג). לעתים שורה על האדם רוח יתרה והוא רוצה לתת משהו מעצמו לישות נעלה וקדושה ממנו. כמובן, אם הוא שקוע במ"ט שערי חומרנות הרי שליבו הערל כבר לא מסוגל לרגש כזה ואין הוא צריך לו. אך אדם רגיל, בוודאי זה החי בפשטות, אין ספק שמדי פעם יחוש בצורך כגון זה.

מדי פעם. כאן אנו מגיעים למעטפת ההלכתית של הסנטימנט. מעצם טבעה, ההלכה הנורמטיבית אינה סובלת את קיומה של האפשרות. נדגיש, התורה מציגה את מערך הנדרים כאופציה בלבד. היינו, אם האדם ירצה בכך – זו הדרך שבה עליו ללכת. "איש כי ידור נדר לה'". קיומה של אפשרות שאינה כורח נותן מענה לאינדיבידואליות, שבמערכת רגולרית אין לה כמעט מקום. ניתן כמובן לראות זאת בעין שלילית, השמה כל רגש אותנטי בסד הלכתי מעַקֵר. מאידך, בחינה ישרה של סד זה מגלה את הבעיות האינהרנטיות שברגש הנתינה, בעיות שההלכה מנסה לפתור. נעמוד נא אם כן על מקצתן של אלה ועל דרכי ההתמודדות עמן.
 

הטוב לנדור?

ראשית, יש לתת את הדעת על צורך הנתינה עצמו. החיובי הוא או שלילי? מסתבר שהדבר אינו מוסכם כלל וכלל:

"טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם (קהלת ה, ד)"
ר' מאיר ור' יהודה.
ר' מאיר אומר: טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שהוא נודר ומשלם. מאי טעמא? "נדרו ושלמו לה' אלהיכם (תהלים עו, יב)".
ר' יהודה א' טוב אשר לא תדר, וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. מאי טעמא? "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כג, כג)" (ויקרא רבה, פר' לז)

עצם קיומה של המחלוקת מלמד כי התורה עצמה אינה מחווה את דעתה בנידון. אכן, הדעה השלילית מבוטאת בצורה חדה ובוטה: 'דתניא, רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן (יבמות קט ע"ב)'.

הנתינה יכולה להתבטא לא רק כלפי הקב"ה ונציגיו עלי אדמות – הכהנים וההקדש, אלא גם כלפי חבריו של הנותן הזקוקים לעזרתו. מצוות הצדקה ידועה היא מאוד, ואין צורך להציגה, אך דומה שאין כלפיה אותו יחס אמביוולנטי שמצינו כמותו ביחס לנדר: 'אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א)" (בבלי סנהדרין צח ע"א)'. הקשר הפסוק הוא כמובן משפטי, אך הרמב"ם מביא את הדברים בפתח הפרק המסכם את הלכות מתנות עניים (י, א):

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה", ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ההלכה כדרכה מעמידה את מעלת הצדקה במסגרת רגולטורית, כזו שהותירה את רישומה על כל ריכוז יהודי במהלך הדורות, קטן כגדול: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה... (שם, ט, ג)'.
 

תקנה מגבילה

מערכת מתנות העניים קובעת, בעיקר בהיבט החקלאי, את רף המינימום של חיובי העזרה והתמיכה בעניים. אך האם בכך די? האם בענייני הנתינה כל המרבה הרי זה משובח, וכל המוסיף - מן השמים מוסיפים לו? כאן שוב אין אנו על קרקע מוצקה. ניתן דעתנו למשל על המעשה הבא, המובא בתוספתא פאה ד, יח:

מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות. שלחו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך?
אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר: "אמת מארץ תצמח".
אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך וגו'".
אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות, ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב וגו'".
אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות על נפשות, שנאמר: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם".
אבותי גנזו אוצרות לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: "ולך תהי הצדקה וגו".
אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה, ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקיך".

מונבז מלך חדייב שבאשור, בנה של הלני המלכה היה, שהתגיירה היא ובֵיתה בשנת 30 לספירה. חכמים שמים בפיו לא פחות משש טענות המצדיקות את שעשה כשבזבז את כל אוצרותיו על האכלת עמו בשנות הבצורת. ממקור זה ואחרים עולה שאכן אין לטוב גבול.

מנגד, משנת ערכין ח, ג, מביאה את דעתם של ר' אליעזר ור' אלעזר בן עזריה האוסרת על האדם להחרים את כל נכסיו. בתוספתא (ד, כג – כו) מובאת מחלוקת תנאים בענין:

אין אדם רשיי להקדיש את כל נכסיו, אם הקדיש את כולן הרי הן מוקדשין. אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, ואם החרים את כולן הרי הן מוחרמין.
ר' אליעזר אומר: "מאדם" ולא כל אדם, "מבהמה" ולא כל בהמה, "משדה אחוזתו" ולא כל שדי אחוזתו. לפיכך אם הקדיש את כולם אין מוחרמין.
אמר ר' אלעזר בן עזריה: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את נכסיו שחס המקום עליו, על אחת כמה וכמה אדם חייב להיות חס על נכסיו.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך וגו'"... יכול שישחטם כולם (את כל צאנו) ויַעלם? תלמוד לומר: "מבקרך" ולא כל בקרך, "מצאנך" ולא כל צאנך.

סוגיית התלמוד, כח ע"ב, מזהה את דעתו של ר' אלעזר בן עזריה עם תקנת אושא:

באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז (רש"י: לעניים) יותר מחומש.
מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו (ומיהו)? רבי ישבב; ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו לו חביריו, ומנו? רבי עקיבא.

הווה אומר: יש גבול לנתינה, ולא עוד אלא שהוא נמוך למדי: 20%! מה פשרה של המחלוקת, ובייחוד, מדוע יש לשים גבול לטוֹב, ולטוּב לבו של האדם?
 

מגמה אנטי-נוצרית

במאמר מתחילת שנות החמישים של המאה שעברה, סוקר פרופ' א"א אורבך את ערכה ומגמתה של מצוות הצדקה העולה מתורתם של חז"ל (מגמות דתיות וחברתיות בתורת הצדקה של חז"ל, מעולמם של חכמים, עמ' 97-124). עיקר עיסוקו של המאמר הוא בהפרש האידיאולוגי בין מצוות הצדקה בעולם היהודי לזה שבנצרות, שבשנותיה הראשונות צמחה בתוכו ומתוכו. וכך רואים אנו באחד הקטעים הידועים בבשורה על פי לוקס, יח (=מתי יט):

וישאלהו [את ישוע] קצין אחד לאמור: רבי הטוב, מה אעשה ואירש חיי עולם? ויאמר אליו ישוע: ... את המצוות אתה יודע – לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב, לא תענה עד שקר, כבד את אביך ואת אימך. ויאמר [הקצין]: את כל אלה שמרתי מנעוריי. וישמע ישוע ויאמר: עוד אחת חסרת – מכור את כל אשר לך וחלק לעניים ויהי לך אוצר בשמים ובוא ולך אחרי. ויהי כשמעו את זאת ויעצב מאוד כי עושר גדול היה לו. וירא ישוע כי נעצב ויאמר: כמה יקשה לבעלי נכסים אל מלכות האלוהים! כי נקל לגמל לעבור בתוך נקב המחט מבוא עשיר אל מלכות האלוהים לבוא.

אורבך מעלה את האפשרות כי לפחות חלק ממניעיה של תקנת אושא הוא התמודדות כנגד מגמות כיתתיות אלו, שהיו ככל הנראה נפוצות במאה השנייה והשלישית בארץ ישראל.

אך מה רע בזה? הרי זהו בדיוק מעשהו של מונבז! על כך מצביע אורבך: 'כוונתה (של תקנת אושא) לעצור בעד התפשטות הנטייה לבריחה מפני האחריות שהרכוש מטיל על בעליו'. אכן, התפרקות האדם מרכושו באופן טוטאלי מנתקת אותו מן העולם. לא יוכל הוא עוד לעזור לעניים, שכן הוא הצטרף בכך לשורותיהם! במוקד הנתינה הטוטאלית נמצא האדם הנותן, ואין בנתינה מסוג זה אלא הבעה נעלה של מניע אגואיסטי לחלוטין: "אשריכם אתם העניים כי לכם מלכות שמים (הדרשה מן ההר, לוקס ו, 20)". חובת הצדקה של תקנת אושא באה לערב את האדם במלכותו שלו, ולא במלכות שמים. בכך היא לא רק מחייבת אותו בתמיכה בעני ובדך, אלא מטילה על כתפיו את האחריות להמשיך לדאוג לו ולחבריו. במילים אחרות, הצדקה באה להיטיב עם האחר כאן ועכשיו – ולא לספק לנותנה נקודות בעולם שכולו טוב.