אשה – מי מעמיד לה שדה
ערכין כה ע"ב
"בעי ר' זירא: אשה – מי מעמיד לה שדה? בעל מוקים לה שכן יורשה, או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק? תיקו".
למסקנה קיים ספק גם בבעל וגם בבן אם מעמידים הם שדה לאשה.
ופסק הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין פרק ד הלכה כב:
"האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל, הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים. לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל, אין הכהנים יכולין להוציא מידה. וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה, אינה יכולה להוציא מידם".
והקשה הכסף משנה למה הזכיר הרמב"ם רק את הבעל והשמיט את הבן.
עוד הקשו על הרמב"ם המרכבת המשנה והנאם דוד, שלכאורה בעייתו של ר' זירא היא רק למאן דאמר שירושת הבעל מהתורה, ואילו הרמב"ם עצמו בהלכות אישות פרק יב הלכה ג והלכה ט פסק שירושת הבעל מדרבנן.
אלא שאכן הרמב"ם לשיטתו לא הזכיר את הבן, כי הוא נכלל בדין גאולת שדה אביו שהזכיר בהלכה כ, שכן מהתורה הוא היורש הבלעדי גם של האם, ולמה יטלו ממנו חכמים את מעמדו זה לעניין גאולת הקרקע.
ואף על פי כן לעניין הבעל בעיית ר' זירא במקומם עומדת, כאילו היה יורש מהתורה, שכן אמרו במסכת כתובות דף פד ע"א: "רב סבר: ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה". וכמו כן כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק יא הלכה כא:
"היורש את אשתו אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל".
