הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "והלכתא"; "שלחו מתם"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
ערכין כב ע"א-ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן; ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני. ..., אלא לרב אסי קשיא! אמר לך רב אסי: ולרבי יוחנן מי ניחא? מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסדא, ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרווחינן אי לא מרווחינן? הא לא קשיא, בתובעת כתובתה בב"ד; ...מ"מ לרב אסי קשיא! לעולם בבעל חוב עובד כוכבים, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. אי הכי, רבית נמי לא לישקול! שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו.
.... הכא במאי עסקינן - כשחייב מודה. השתא דאתית להכי, כולהו נמי כשחייב מודה.
מרימר אגבי כתובתה לגרושה מנכסי דיתמי. א"ל רבינא לאמימר, והאמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ היתה רבית אוכלת בהן, רבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני, ואפי' רבי יוחנן לא קאמר אלא באלמנה דקמפסדא מזוני, אבל גרושה לא!
אמר ליה: הא אנן דרבי יוחנן משום חינא מתנינן לה.
אמר רב נחמן: מרישא לא הוה מיזדקיקנא לנכסי יתמי, כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב: יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו, מכאן ואילך מיזדקקנא.
מעיקרא מאי טעמא לא? אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה. מאי בינייהו? איכא בינייהו בשחייב מודה; אי נמי, שמתוה ומת בשמתיה. שלחו מתם: דשמתוה ומית בשמתיה. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע...
אמר רבא, הלכתא..."
1.
בסוגיה זו יש מחלוקות רבות מתקופות אמוראים שונות.
2.
ונחלקו הפרשנים האם בתוך הדף המדובר יש כמה סוגיות חלוקות ["מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סט].
3.
באופן עקרוני נראה על פניו שכל הסוגיה נערכה על ידי "עורך הגמרא", ולכן יש ביטויי סיכום ואוקימתות שחוזרות על עצמן.
4.
ביטויי הסיכום וההלכה: / ביטויי פסיקה /
"אמר לך..."
"השתא דאתית להכי"
"מרישא... מכאן ואילך..."
"שלחו מתם... והלכתא..."
"אמר רבא הלכתא..."
"אמרי נהרדעי בכולהו..."
"אמר רב אשי הלכך..."
5.
מחלוקת ראשונה:
אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן; ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני
6.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יב הלכה ג:
היתה המלוה רבית של עכו"ם שהרי הרבית אוכלת בנכסיהן מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין לנכסיהן ומוכרין ופורעין החוב, וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידים להם אפוטרופוס ונזקקין משום חן האשה כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר, לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך באת לתבוע כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונות והרי נשאת.
הרמב"ם פסק כרב אסי וגם כרבי יוחנן.
7.
מחלוקת נוספת:
מעיקרא מאי טעמא לא? אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה. מאי בינייהו? איכא בינייהו בשחייב מודה; אי נמי, שמתוה ומת בשמתיה. שלחו מתם: דשמתוה ומית בשמתיה. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
הגמרא מכריעה כרב הונא בריה דרב יהושע
8.
וכך פוסק הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה ו:
אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין אלא באחד מג' דברים אלו
כשחייב מודה בה וצוה בחליו שיש לפלוני עליו חוב עדיין,
או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן לפרעה ט וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו,
או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה, אבל אם באו עדים שהיה חייב לזה מנה או בפנינו הלוהו אינו גובה מן היורש כלום י שמא פרעו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, וכן אם מוציא כתב יד אביהן שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום כמו שביארנו.
9.
מחלוקת פרשנים מי אמר את "והלכתא" ["מתיבתא", הערה לט], האם מדובר על אלה מארץ ישראל "שלחו מתם" או "עורך הגמרא", שהרי "שלחו מתם" [=שלחו מהתם"] הכוונה לרבי אלעזר והוא חי לפני אותו רב הונא בריב דרב יהושע.
10.
וראה גם אצל הרב זיני "רבנן סבוראי", עמוד 184.
כמו כן יש לציין שבסוגייתנו בולט ההבדל בין "והלכתא" [כפי שהדגשנו בשורות לעיל] ל"הלכתא" שנאמר בתוך דברי רבא.
