הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "ופליגא ד..."; "סוגיא כוותיה"   

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין כא ע"א-ע"ב

אמר שמואל: עולה צריכה דעת, שנאמר: לרצונו. מאי קמ"ל? תנינא: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: לרצונו. לא צריכא דפריש ליה חבריה, מהו דתימא: כי בעינן דעת - מדידיה, אבל מדחבריה לא, קמ"ל: זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה.
מיתיבי: חטאתו ואשמו של פלוני עלי,
לדעת - יצא, שלא לדעת - לא יצא; עולתו ושלמיו של פלוני עלי, בין לדעת בין שלא לדעת - יצא!
 

אמר לך שמואל: כי תניא ההיא בשעת כפרה, דאירצי בשעת הפרשה, כי קאמינא אנא - בשעת הפרשה.

ופליגא דעולא, דאמר עולא: לא חילקו בין חטאת לעולה, אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה; אבל בשעת כפרה, אידי ואידי לדעת - יצא, שלא לדעת - לא יצא.
מיתיבי: חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת - יצא, שלא לדעת - לא יצא!
שמואל מוקי לה בשעת הפרשה, עולא מוקי לה בשעת כפרה.

אמר רב פפא, מתנייתא אהדדי לא קשיין: הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה, ואמוראי נמי לא קשיא: שמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה, בתרייתא בשעת הפרשה, עולא מוקי איפכא,

אמוראי ודאי פליגי. פשיטא! מהו דתימא: מאי בשעת הפרשה דקאמר שמואל? אף בשעת הפרשה, ואע"ג דהך קמייתא תיובתיה, קמ"ל." 

1.
באופן כללי מודגש בסוגיה שיש מחלוקת בין שמואל לעולא. שמואל סובר שצריך דעת בשעת הפרשת העולה – שתהיה לרצונו של הבעלים. ועולא סובר שצריך דעת בעלים רק בשעת הכפרה [ההקרבה].

2.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה י:

האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי, אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו, רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן, אע"פ שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה, אבל בחטאת ובאשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף.

הרמב"ם פסק כשמואל

3.
הרב קאפח ["כתבים", ב,] מוכיח ששיטת הרמב"ם היא, שמשמעות הביטוי "ופליגא ד..." [במחלוקת בין שני אמוראים] ללמדנו, שהלכה כאותו חכם שמופיע אחרי ה"ופליגא ד...", ובסוגייתנו הרמב"ם היה צריך לפסוק דווקא כעולא, שהרי הניסוח בסוגייתנו הוא "ופליגא דעולא...".

4.
הרב קאפח מתייחס לזה, שם, בעמוד 585, ואומר, שרב פפא בסוגייתנו המשיך לדון בדברי שמואל, ולא מסביר יותר.

4.1
ונראה לומר, שבזה שרב פפא מדגיש שלא קשה על שמואל ושיש חידוש בדבריו נועד ללמדנו שהוא – רב פפא – פוסק כשמואל, וכאילו נקבע ש"סוגיה כוותיה" דשמואל וגם מתאים לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

5.
אבל מתעורר קושי: אם הרמב"ם פוסק – באופן שיטתי - כאותו אמורא שעליו חולקים ["ופליגא ד..."] סימן ש"עורך הגמרא" הוא זה שניסח בגמרא את הביטוי "ופליגא ד...", והרי "עורך הגמרא" גם ידע שהלכה כרב פפא והלכה כשמואל ולא כעולא, ומדוע השאיר את הביטוי "ופליגא דעולא"?

6.
ואולי יש להסביר, ש"עורך הגמרא" מלמדנו בעזרת הביטוי "ופליגא ד...", שבזמן האמוראים שמואל ועולא [בבית המדרש] כך היתה מסקנת הדיון, שהלכה כעולא, אבל "עורך הגמרא" הביא אחר כך את דברי רב פפא ללמדנו שהוא ["עורך הגמרא"] פוסק, שהלכה היא באמת כשמואל דווקא. ולא כאמור לעיל בסעיף 6 ש"עורך הגמרא" הוא זה ששיבץ את הביטוי "ופליגא ד...".

6.1
מצד שני, לפי האמור בסעיף 6 קצת קשה, שהרי יוצא שאת הביטוי "ופליגא ד..." שיבצו חכמי הסוגיה ["עורכי הסוגיה"?] בנפרד בכל סוגיה, ואם כן קשה, מדוע הרמב"ם - לפי שיטת הרב קאפח - פוסק בכל הש"ס לפי הביטוי "ופליגא ד...", שהרי אין כאן פסיקה סופית של עורך אחד - אחרון!

7.
הביטוי "אמר לך" מלמד שזו עריכה של סבוראים [הרב זיני], ששמואל "היה עונה" על השאלה. לכן מתיישב קצת גם עם הקביעה שגם הביטוי "ופליגא ד..." נכתב גם הוא על ידי עורך הגמרא [יהיה מי שיהיה - לפני הסבוראים], אבל לא מתיישב עם הדברים לעיל בסעיפים 6-6.1!