הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "ספק איסור"; "ספק ממון"   

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין יט ע"א-ע"ב

איבעיא להו: עומדי, מהו? רוחבו, מהו? ישיבתו, מהו? עוביו, מהו? היקיפו, מהו? תיקו." 

1.
רמב"ם הלכות ערכין וחרמין פרק ב הלכה ח:

האומר עמדי עלי ישיבתי עלי או מקום ישיבתי עלי או רחבי עלי עביי עלי היקפי עלי כל אלו ספק ומביא לפי ממונו, עד שיאמר לא כך נתכוונתי, ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות.

הרמב"ם פוסק לגבי הספיקות שבגמרא לחומרא, שחייב לתת "לפי ממונו" ורק על יורשיו מקילים שמשלמים לפי הפרשנות שמפחיתה את התשלום.

2.
לחם משנה הלכות ערכין וחרמין פרק ב הלכה ח:

עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשין פחות שבלשונות כו'. טעמו דלגבי דידיה הוי איסורא דלא יחל דברו וכיון שכן סתם נדרים להחמיר
אבל לגבי יורשין דלא הוי איסורא אלא ממונא ספק לקולא וא"כ לקמן בפ"ג גבי האומר שני ערכי עלי ולא היה בידו אלא פחות משני ערכין ונתן מה שהיה בידו ואח"כ נתעשר ומת דהוי ספקא לגבי יורשין הוי קולא ואין מוציאין מידם אלא א"כ הוא חי ודאי דחייב משום דהוי לגבי דידיה מילתא דאיסורא ורבינו לא ביאר לקמן בפ"ג כלל מכל זה אלא כתב סתמא הרי זה ספק ואפשר שסמך על מ"ש כאן ודינו כמ"ש:

הוא מסביר שבנושא של ערכין ונדרים יש גם שאלות של "איסור" וגם של "ממון" ולכן: לגבי הנודר עצמו אם יש ספק כמה חייב לשלם, הדין הוא לחומרא, כדי שלא יעבור על איסור "בל יחל", אבל לגבי היורשים שיש רק ספק בממון כמה הם חייבים לשלם, הרי שישלמו את המינימום, כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

3.
בפשטות, יש כאן שאלה עקרונית כיצד תהיה ההכרעה כשיש סתירה בין כלל פסיקתי בעניין שהוא "איסורא" לבין כלל פסיקתי בעניין שהוא "ממונא", שמצד אחד - בספק איסור יש להחמיר, ומצד שני - בספק ממון יש להקל על החייב. ולכאורה משמע מה"לחם משנה" שהוא נוקט ש"איסורא" הוא המכריע, שהרי לגבי הנודר עצמו [בניגוד ליורשיו] חלים שני המאפיינים, והוא מכריע לפי האיסור - שיש להחמיר.