הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שמחה במפלתן של רשעים
ערכין י ע"א
בפרשיות הראשונות בספר שמות אנו עוסקים בעשר המכות וביציאת מצרים. בשיעור זה ברצוני לעסוק בשאלה האם עלינו לשמוח במפלתם של המצרים, או שמא עלינו להצטער על מפלתם.
הגמרא דנה במועדים שבהם אנו גומרים את ההלל, ובין השאר דנה בשאלה מה הם הקריטריונים לאמירת הלל בחגים:
1. תלמוד בבלי ערכין י, א
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא! משום דר' אבהו, דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני? והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל! כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ - הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתה זו היא הלילא. רבא אמר: בשלמא התם, הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, הכא הללו עבדי ה' - ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן.
אגב, החיד"א מביא מדרש נעלם שעוזר לזכור את הימים שבהם גומרים את ההלל:
2. דבש לפי (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) מערכת ש אות ל
"שנים שנים באו אל נח" - 'אלו הימים שמשלימים בהם הלל הגדול'. כן כתוב במדרש הנעלם. ורבים בתורה חתרו לפרש ולא יכולו. והפירוש כי ימים שמשלימין וגומרים ההלל – ב' ימים של פסח, ב' ימים של שבועות, ט' ימים של סוכות, ח' ימים של חנוכה. ואמרינן בעלמא דלית מלה דלא רמיז באורייתא, ובפסוק זה רמוז, דהיינו 'שנים שנים' רמז לב' ימי פסח וב' ימי שבועות. 'באו' בגימטריא ט – לט' ימי סוכות. 'אל נח' גימטריה חנוכה.
הערה נוספת: לגבי פורים הובאו שלוש דעות למה אין אומרים הלל בפורים. ונראה שיש נפקא מינה בין הדעות הללו: אם הסיבה היא בגלל שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ או בגלל שאנחנו עדיין עבדי אחשורוש, בכל מקרה לא נגיד הלל בפורים. אבל אם הסיבה היא מפני שהמגילה היא ההלל של פורים, הרי שמי שנמצא במקום שבו אין לו מגילה לכאורה צריך לומר הלל בפורים. להלכה נפסק שאין אומרים הלל בפורים בכל מקרה, מכח שתי הסיבות האחרות.
ראינו, אם כן, שהסיבה שאין גומרים את ההלל בשאר ימי הפסח היא בגלל שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם. ואולם, ישנו הסבר אחר, מפורסם מאוד, לשאלה למה לא גומרים את ההלל בפסח. את ההסבר הזה מביא גם הבית יוסף (או"ח סימן תצ) בשם בעל שיבלי הלקט, שכתב כך:
3. שבלי הלקט (ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, מאה ה-12, איטליה) ראש חודש סי' קעד
במדרש הרנינו פרשת סוכה: וכן אתה מוצא כל ז' ימי החג אנו גומרין את ההלל אבל בפסח אין אנו גומרין את ההלל אלא יום ראשון ולילו. ולמה? שמואל בן אבא אמר 'בנפול אויבך אל תשמח' לפי שנטבעו בו המצריים.
האם באמת אסור לנו לשמוח כאשר האויבים שלנו נופלים? האם המוסר של התורה אוסר עלינו לחגוג את נצחוננו – גם אם היה זה במחיר הריגת האויבים? האם אין בזה מן המוסר הצבוע של הנוצרים שאמרו שהם מגישים את הלחי השניה למי שנותן להם סטירה?
-התשובה המקובלת היא שאנחנו צריכים להיות 'מוסריים' יותר. אנחנו צריכים לשנוא את הרע שבאנשים, אך לא את האנשים עצמם. לא לפחד לירות באויב, אך לא לשמוח כשפגענו בו. זו מין סתירה פנימית שאנחנו אמורים לחיות בה, בין הרצון לשרוד לבין הרצון שלא לפגוע באנשים שמנסים לפגוע בנו.
אחד המקורות שמרבים לצטט בהקשר זה הוא דברי הגמרא על קריעת ים סוף:
4. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י עמוד ב
ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה?
גם מכאן מוכח, לכאורה, שאסור לנו לשמוח כשהאויבים שלנו סובלים. מי לנו אויב גרוע מהמצרים, ואפילו כשהם טבעו בים המלאכים צריכים להימנע מלומר שירה. מקור נוסף לכך הוא דבריה של ברוריה אשתו של ר' מאיר:
5. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד א
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: "יתמו חטאים", מי כתיב 'חוטאים'? –'חטאים' כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.
מקור נוסף שמובא בהקשר זה הוא הפסוקים בספר משלי, שהובאו ע"י שמואל הקטן גם כמשנה בפרקי אבות (ד,יט):
6. משלי, פרק כד פסוקים יז-יח
בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ:
פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
וכך כתב ה'משך חכמה' על הפרשה שלנו:
7. משך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המאה ה-19, ליטא) שמות יב, טו
הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד... ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך. כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון - יום מפלת האויבים, לחג הנצחון. לא כן בישראל. המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר 'בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו', הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות "כי בו עשה במצרים שפטים" רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישרא... וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל, רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם...
והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח. ואם היה אומר הש"ית שיעשו בשביעי מקרא קדש היה מדמה האדם שה' ציוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים, ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר 'ולא קרב זה אל זה', שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שציוה להן טרם שנטבעו בים, ודו"ק. וכן מפורש בילקוט רמז תרנד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל שבעה משום בנפול אויבך אל תשמח.
ואולם, בניגוד לאמור לעיל, ישנם מקורות רבים אשר מהם ניתן להוכיח ששמחה לאיד היא דבר מותר ואפילו חיובי. המקור הראשון הוא דוקא שירת הים. אמנם יש שיגידו שבשירת הים אנחנו רק מודים על ההצלה שלנו ולא על הטביעה של המצרים, אבל כל מי שיעיין בשירה ייווכח לדעת שעיקר השירה אינה על ההצלה שלנו אלא בעיקר שמחה לאיד על מפלתם של המצרים. דוגמאות: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף". "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". "יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב". "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּש". "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים". "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ", ועוד.
בשירת דבורה הדבר בולט עוד יותר. בסופה של שירת דבורה מובא תיאור ציני להחריד על אמו של סיסרא:
8. שופטים פרק ה, פסוקים כח - לא
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב
מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:
כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ
אני מניח שגדעון לוי לא יכול היה לכתוב תיאור יותר נוגע ללב על אמו של סיסרא... ההבדל הוא שדבורה הנביאה אינה כותבת את הדברים כדי שנצטער עם אמו של סיסרא, אלא להיפך: כדי שנשמח במפלתו, ונשמח לאידה של אמו.
כיצד הדברים האלה מסתדרים עם המקורות שהבאנו? –האמת היא שגם במקורות חז"ל ניתן למצוא מקורות רבים שמחזקים את ההנחה שמותר – ואולי אף מצוה - לשמוח במפלתן של רשעים:
9. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב
אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".
מקור נוסף עוסק מרדכי והמן, בעת שהמן נצטוה להרכיב את מרדכי על סוסו, ואומרים חז"ל שמרדכי בהחלט לעג להמן בזמן שהמן היה צריך להרכיבו על הסוס, ולא פחד מדברי המדרש האלו. יתרה מזו, מרדכי הסביר להמן שהפסוק 'בנפול אויבך אל תשמח' בכלל לא מדבר על אויב גוי, אלא רק על אויב יהודי, ואילו כשמדובר באויב גוי אנחנו מצווים לשמוח:
10. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד א
אמר ליה: קום לבוש הני מאני, ורכוב האי סוסיא, דבעי לך מלכא. - אמר ליה: לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא, דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי. שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני, ולכולהו אומני. עייליה איהו לבי בני, ואסחיה, ואזיל ואייתי זוזא מביתיה, וקא שקיל ביה מזייה. בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח. אמר ליה: אמאי קא מיתנחת? - אמר ליה: גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי, השתא לישוייה בלאני וספר? - אמר ליה: רשע! ולאו ספר של כפר קרצום היית? תנא: המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה. בתר דשקלינהו למזייה לבשינהו למאניה, אמר ליה: סק ורכב. - אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק. כי סליק בעט ביה. - אמר ליה: לא כתיב לכו "בנפל איבך אל תשמח?" - אמר ליה: הני מילי - בישראל, אבל בדידכו כתיב – "ואתה על במותימו תדרך".
כדי ליישב את המקורות הללו ביחד, נצטרך לומר שהגישה היהודית היא אכן בניגוד למה שחשבנו בהתחלה. יש לשמוח במפלתם של הרשעים, ועלינו לחזור למקורות שבהם פתחנו כדי להבינם טוב יותר.
נתחיל בתשובה לשאלה למה לא גומרים את ההלל בפסח. כבר ראינו שהגמרא בסוגייתנו מסבירה זאת בטעם אחר לגמרי: מכיון שימי הפסח האחרים אינם חלוקים בקרבנותיהם. הסברו של בעל שיבלי הלקט הוא בכל מקרה תמוה מאוד, שהרי המצרים טבעו רק ביום השביעי של פסח, ומדוע אין אומרים הלל בשאר ימי הפסח? לכן, כאמור, אין צורך לעזוב את הטעם המופיע בגמרא בגלל הסבר לא ברור שמופיע בדברי אחד הראשונים, שמצטט מדרש שאיננו מכירים.
המקור השני שאותו יש להסביר הוא הפסוק במשלי. התשובה היא שהפסוק הזה פשוט הוצא מהקשרו, ולכן נותן לנו תמונה של מוסר נוצרי. זה הוא ההקשר האמיתי:
11. משלי פרק כד, פסוקים טו - יח
אַל תֶּאֱרֹב רָשָׁע לִנְוֵה צַדִּיק אַל תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ:
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה:
בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ:
פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:
הפסוקים עוסקים ברשע שמחכה שהצדיק יפול, והוא ישמח בנפילתו. שלמה המלך מייעץ לרשע שלא יחכה לנפילתו של הצדיק, כי הוא יפול ויקום אח"כ, ואילו אתה כשתיפול לא תקום לעולם. ויתרה מזו, אם אתה תשמח, הקב"ה יפסיק את הכעס עליו. כמובן שאין פה איסור לצדיק לשמוח על נפילתו של הרשע. הקב"ה לא ישיב את אפו ממנו רק בגלל שאתה, הצדיק, שמח. להיפך. הקב"ה רוצה שאתה תהיה שמח.
אמנם יכול להיות שזהו חידושו של שמואל הקטן שמצטט את הפסוקים הללו בפרקי אבות: הוא מוציא אותם מהקשרם כדי לומר שגם לצדיק אסור לשמוח במפלת הרשע. אבל גם אם זו דעתו של שמואל הקטן, אין זו בהכרח ההשקפה המקובלת ביהדות.
לגבי אשתו של ר' מאיר יש להעיר שתי הערות. ראשית, מבחינה דקדוקית, ברוריה טעתה. מה שכתוב בפסוק הוא שהאנשים החוטאים ימותו. הדגש במלה 'חטּאים' מלמדת על דגש של בעלי מקצוע (כמו נגּרים, צבּעים, וכו'). הכוונה לאנשים שחוטאים כל הזמן, ועליהם דוד המלך מתפלל שאכן הם ייתמו. כך כתוב בתהלים קד, לה:
12. תהלים קד, לה
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּי-הּ
שנית, יש להעיר: גם אם אנחנו מתפללים שהאנשים יחזרו בתשובה, זה לא סותר את העובדה שנשמח אם הם ימותו גם אם הם לא חזרו בתשובה. כל עוד הסכנה שלנו הוסרה, יש לנו סיבה לשמוח ולהודות לקב"ה.
המקור האחרון שנותר לנו לבדוק הוא המדרש שאומר 'מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?'.
ובכן, גם לגביו יש להעיר כמה הערות חשובות:
המדרש מתבסס על הפסוק 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה', שמתאר את המצב בעת שחצו בני ישראל את הים, ולא בזמן שהמצרים טבעו, שהרי זה דוקא היה לפנות בוקר!
אפילו אם נאמר שעל מפלת המצרים אין אומרים המלאכים שירה, הרי שבני ישראל אכן אמרו שירה, ורק מלאכי השרת הם שלא אמרו שירה!
מסביר ה'תורה תמימה' כך:
13. תורה תמימה (ר' ברוך הלוי אפשטיין, המאה ה-20, רוסיה הלבנה), שמות יד, כ
אלא בודאי צריך לומר דאין קפידא רק בשעה שהיתה הטביעה וקודם לה, דהיינו בלילה, אבל לא אחריה – ביום.
הבעיה בהסברו של ה'תורה תמימה', היא שהמצרים לא טבעו במשך כל הלילה, אלא דוקא לפנות בוקר. מדוע, אם כן, 'לא קרב זה אל זה כל הלילה'?
התשובה לשאלה זו תימצא אם נעיין במקבילות של אותו מדרש. אחד המדרשים המקבילים, שעוסק בשאלת הקפיצה לים סוף, מופיע בגמרא:
14. תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף לז, א
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל", ועליו מפרש בקבלה: "הושיעני
א-לוקים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" "אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה" וגו', באותה שעה היה משה מאריך בתפלה. אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: "דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך" וגו',
מי הם הידידים הטובעים בים במדרש זה? –כמובן שהכוונה היא לבני ישראל. האם ניתן לומר שגם במדרש הקודם 'מעשה ידיי טובעים בים' הכוונה לבני ישראל?
האמת היא שהביטוי 'טובעים' אינו מתייחס במקרא לטביעה במים. אניה נשברת בלב ים ולא טובעת. הטביעה, מלשון מטבע, היא דוקא בבוץ או בטיט. בני ישראל, לפי אחת הדעות בחז"ל לא הלכו ביבשה חרבה, אלא בתוך הבוץ שבקרקעית הים, וישנו אפילו מדרש שאומר שהם אמרו שאין שום הבדל בין הטיט שבמצרים לטיט שבים סוף:
15. מדרש רבה פרשת דברים אות ח
ומשירדו בים היה בים טיט, שנאמר: "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים", והיו מהלכים בטיט ואומרים אלו לאלו... מטיט ולבנים יצאנו, ולטיט ולבנים אנו באין.
לפי הדברים האלו, 'מעשה ידיי' הטובעים בים אינו מתייחס למצרים, שעדיין לא התחילו לטבוע בים כלל, אלא דוקא לבני ישראל, שעדיין מהלכים בתוך הטיט העבה, ולכן בזמן הזה אין זה מן הראוי לומר שירה.
בנוסף על שעת הסכנה הפיזית שישראל נמצאים בה באותם רגעים, חז"ל אומרים שהמים כמעט וסגרו גם על בני ישראל:
16. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ו
"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים? ומנין שאף הים נתמלא עליהם חמה? – שנאמר: "והמים להם חומה" אל תקרי חומה אלא חמה. ומי גרם להם לישראל להנצל? "מימינם ומשמאלם" – מימינם, בזכות התורה שעתידין לקבל מימינם, שנאמר "מימינו אש דת למו". ומשמאלם, זו תפלה... אמר הקדוש ברוך הוא כשם שששתי על המצרים לאבדם כך כמעט ששתי על ישראל לאבדם ומי גרם להם שינצלו מימינם ומשמאלם.
אין פה שאלה מוסרית, אלא רק שאלה של עיתוי. ברור שיש להודות לקב"ה על טביעת המצרים, אבל זה ייעשה מאוחר יותר. מה שהמדרש אומר הוא שאת ההודאה הרגילה, שאותה עושים המלאכים בכל בוקר (כדברי האיש שנלחם עם יעקב 'שלחני כי עלה השחר', ורש"י אומר שהוא היה צריך להשתתף באותה שירה), את אותה שירה אין לעשות בזמן שבני ישראל עדיין טובעים בים. אך מה יקרה לאחר שבני ישראל יצאו מהים, והמצרים יטבעו? –אז חייבים לומר שירה כפולה. לא רק את השירה הרגילה של כל בוקר, אלא גם את שירת הים. וכפי שאומר המדרש:
17. מדרש תנחומא פרשת בשלח סימן יג
ד"א אז ישיר, בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר "ולא קרב זה אל זה" וגו', ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין? -למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו. ובאו הבריות לומר לו אימנון, אמר להן לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה. נזף בהם. אמר להם הקב"ה: בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני? כיון שעלו מן הים בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר ר' אבין הלוי: למה הדבר דומה? -למלך שירד למלחמה ונצח, ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך, באו למלך ואמרו לו: בנך ועבדך עומדים ועטרה בידם, מי יכנס תחילה? אמר להם: שוטים שבעולם, עבדי קודם לבני? יכנס בני תחילה. כך כיון שעלו ישראל מן הים, באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה למלאכי השרת הניחו לישראל תחילה, "אז ישיר משה ובני ישראל".
לסיכום: עלינו להודות לקב"ה על כל הנסים שהוא עושה עמנו, ובמיוחד על מפלת האויבים שלנו. לפי רוב הדעות בחז"ל אין שום תביעה מוסרית שלא לשמוח על מפלת האויב. תביעה 'מוסרית' כזו מקורה בנצרות, שטוענת שהיא מגישה את הלחי השניה למי שנותן לה סטירה. מי שאינו שמח במפלתו של האויב, משתרש בו משהו מהרוע של האויב.
ההסתייגות היחידה היא שאם אפשר להגיע לאותן תוצאות ללא צורך במפלתו של האויב, נעדיף את האפשרות הזו, כפי שאמרה אשתו של ר' מאיר. אך לאחר שהקב"ה עשה דין באויבים, אנו שמחים, מודים לקב"ה, ואומרים הלל. ומי יתן ונזכה לראות במפלת אויבינו הקמים עלינו לכלותנו עד תום.
ונסיים בדבריו של הרב בנדיקט, שכתב כך:
18. הרב בנימין זאב בנדיקט (המאה ה-20, חיפה) תורה שבע"פ כרך ה
בימי המלחמה, בימי מאבק על קיום האומה ובטחונה – הרגשת צער למראה חללי אויב בולמת את הנכונות לקרב, משתקת משאבי אומץ וגבורה ומסכנת את תוצאות המלחמה, שלום האומה וקיומה. שמחה ולהלל להקב"ה על מפלת שונאי ישראל, על העדות החיה שיש דין ויש דיין, מחזקת את האמונה במציאות ה' ובהשגחתו על ברואיו. אמר הכתוב: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'".
(להרחבה: עיין מאמר של ד"ר דניאל מלאך בתחומין כב עמודים 57-67, ובמאמר זה)
