מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
עליה לרגל
שלושה קרבנות ייחודיים מקריבים בעת עליה לרגל: עולת ראיה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. מי שעלה לרגל לחג הפסח הביא עימו ליום י"ד בניסן, שני קרבנות נוספים: קרבן חגיגה שבא עם קרבן הפסח, וקרבן פסח.
באשר לעולת ראיה, הרמב"ם (הל' חגיגה א, א) מגדיר את המצוה: "הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה, שנאמר: 'לא יראו פני ריקם', ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה". הטורי אבן (חגיגה ב ע"א) מקשה מדוע אם לא הביא קרבן אין ערך לעצם העליה? מדוע קיום מצות העשה לעלות לרגל, תלויה בהבאת הקרבן? נראה שלרמב"ם החובה להיראות במקדש ברגל, היא לא רק בעצם ההגעה והנוכחות במקדש, אלא בהקרבת הקרבנות. "לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפני המקום ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, אף על פי כן ...ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכונן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה" (ספר החינוך מצוה פח).
"שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד), רגלים פירושו פעמים, אך דרשו מכאן, שמי שאינו יכול לעלות ברגליו, פטור מלעלות. ההליכה ממקום למקום בהר הבית לתוך בית המקדש היא בעליה על גבי מדרגות, עשרים ושתים אמות (משנה מידות ב, ב-ה; יומא טז ע"א- ע"ב). המשכן במדבר היה במישור, ואילו בית המקדש הוא בהר. הרבי מלובביץ' (הל' בית הבחירה עמ' עו- עט), מסביר שעליה במעלות ההר היא בהתאם לתוספת והעליה בקדושה ממקום למקום בהר. במשכן במדבר הקדושה היתה בבנין ובחלקיו, בקרשים וביריעות, ובבית המקדש יש גם קדושת מקום. עם זאת, קודש הקדשים לא היה נבדל במדרגות, מפני שמעלתו היא כל כך גבוהה ועליונה, ולא ניתן לבטא זאת במספר מדרגות, בגובה גשמי.
