הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם יש מצוה לגור בירושלים?
כתובות קי ע"ב
מסכת ערכין מתחילה במלים 'הכל מעריכין', והגמרא שואלת מה באה לרבות המלה 'הכל'. בדרך אגב מביאה הגמרא עוד רשימה של משניות שבהם מופיעה המלה הזו ומחפשת מה זה בא לרבות. בין השאר מובאת המשנה הזו, ממסכת כתובות:
1. משנה מסכת כתובות פרק יג משנה יא
הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין - אחד האנשים ואחד הנשים.
הכוונה היא שאם זוג התחתן ואחד מבני הזוג רוצה לעלות לארץ ישראל, או לעבור דירה בארץ ישראל לירושלים - הוא יכול לכפות את בן זוגו לעשות כן. כלומר: אם הבעל הוא זה שרוצה לעבור, הוא יכול לומר לאשתו: או שאת באה איתי, או שאת מתגרשת ומפסידה את כתובתך. אם האשה היא זו שרוצה לעבור, היא אומרת לבעלה: או שאתה בא איתי, או שאתה חייב לגרשני, ולתת לי את כתובתי, כדי שאוכל לעלות לשם בעצמי. ואומרת על כך הגמרא בסוגייתנו:
2. תלמוד בבלי ערכין ג, א
"הכל מעלין לארץ ישראל" לאתויי מאי? לאתויי עבדים. ולמאן דתני עבדים בהדיא, לאתויי מאי? לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. "ואין הכל מוציאין"? לאתויי עבד שברח מחו"ל לארץ.
"הכל מעלין לירושלים" - לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. "ואין הכל מוציאין" לאתויי מאי? לאתויי מנוה הרעה לנוה היפה.
כלומר שגם אם בירושלים או בארץ ישראל הבית פחות יפה מאשר במקום אחר, יכול כל אחד מבני הזוג לכפות על השני לגור דוקא בארץ ישראל ודוקא בירושלים.
מה הסיבה שכל אחד יכול לכפות לעלות לארץ ישראל? ומה הסיבה שבתוך ארץ ישראל אפשר לכפות לגור בירושלים? והאם הדברים האלה קיימים גם היום? על כך ברצוני לענות בשיעור זה.
המשנה אומרת שיש דרגות שונות של קדושה:
3. משנה מסכת כלים פרק א משניות ו - ט
עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה - שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו:
לפנים מן החומה מקודש מהם - שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני.
הר הבית מקודש ממנו - שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם.
החיל מקודש ממנו - שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.
עזרת נשים מקודשת ממנו - שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת.
עזרת ישראל מקודשת ממנה - שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.
עזרת הכהנים מקודשת ממנה - שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה.
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה - שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם.
ההיכל מקודש ממנו - שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים.
קדש הקדשים מקודש מהם -שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה.
אגב, מי שסופר: באמת יש ברשימה הזו אחת עשרה קדושות, ולא עשר, אבל ישנה דעה שחולקת על המשנה (דעת ר' יוסי) וסוברת שבין האולם ולמזבח דומה להיכל. כמו כן יש שפירשו 'עשר קדושות הן' - בתוך ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות.
ולענ"ד אפשר אולי להוסיף שקדושת ערי חומה אינה דומה לשאר הקדושות, שבהם הולכים ומתמקדים בקודש הקודשים, ולכן עשר קדושות הן עד שמגיעים לקדש הקדשים, בלי לספור את קדושת העיירות האחרות המוקפות חומה.
ומכאן לנושא הדיון שלנו: האם יש קשר בין העובדה שארץ ישראל קדושה מכל הארצות וירושלים קדושה יותר משאר ארץ ישראל לדינים שהזכרנו בעניין הכפיה לגור בארץ ישראל ובירושלים?
בשו"ת התשב"ץ הובאה השאלה האם יכולה אשה שגרה בעבר הירדן המזרחי לכפות על בעלה לעבור לעבר הירדן המערבי, והתשב"ץ אומר שלא, מפני שהדין של העלאה אינו קשור לדרגות הקדושה אלא לחיוב במצוות:
4. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-14, אלג'יר) חלק ג סימן ר
...דתרי ענייני נינהו: קדושת שכינה וקדושת מצוות. וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה, וקדושת מצוות - בין בזו ובין בזו. וחיוב העלאה הוא מפני קדושת מצוות, ושם הוא מצות דירה בלבד, ומשום הכי שוה עבר הירדן ליהודה וגליל העליון בענין זה. וחבוב הארץ לדירה משום שכינה ולקבורה - אין עבר הירדן בכלל זה, ואפ"ה אין מעלין מעבר הירדן ליהודה, דמשום תוספת קדושת שכינה בדירה ובקבורה לא כייפינן, אבל לענין חיוב מצוות כייפינן.
לשיטתו של התשב"ץ, הדין שנאמר במשנה שכל אחד יכול לכפות את בן זוגו לגור בארץ ישראל קשור לקיום המצוות התלויות בארץ. אבל לפי הדברים האלה, הדינים האלו צריכים היו להשתנות בימינו, שהרי איננו חייבים במצוות התלויות בארץ מן התורה, לפחות לדעת חלק מן הפוסקים! לכן כותב התשב"ץ כך:
וא"ת כיון דחיוב העלאה זו למצות דירה אינו אלא מפני המצות הנוהגות בה, ואותם המצות הא אמרת דאין נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן, דקדושת עזרא בטלה, א"כ מה בין חוצה לארץ לא"י בזה שהרי גם בחוצה לארץ יש חיוב מעשר דרבנן... וא"כ מה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הזה, וכאן וכאן לא נתחייבו אלא מדרבנן! והיה אפשר לומר שמצות דירה היא במקומות שחייבה בהם תורה מעשרות ואע"פ שנפטרו בבטול קדושתם... אבל הגאונים ז"ל תרצו בזה תירוץ יותר מרווח לסלק קושיא זו כי רבנן דבבל חומרא בעלמא היו מחמירין בעצמן...
הדברים האלה יכולים, כמובן, להסביר מה מיוחד בארץ ישראל, אבל לא יכולים להסביר מה מיוחד בירושלים על פני שאר הארץ. הרי גם אם נאמר שבארץ ישראל חייבים בתרומות ובמעשרות, ולכן היא קדושה יותר משאר הארצות, הרי שהיתרונות של ירושלים על פני שאר הארץ הם רק לעניין קרבנות וטומאה וטהרה, וממילא הדין צריך להיות שלגבי ירושלים היום אין היתר לכפות על בן הזוג לגור בירושלים. לכן ממשיך התשב"ץ בסימן הבא ומסביר שקדושת המצוות של ירושלים אינה כמו קדושת המצוות של ארץ ישראל, והיא לא פקעה מעולם, ולכן גם היום מעלין לירושלים:
5. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, מאה 14, אלג'יר) חלק ג סימן רא
והדבר העולה לנו להלכה הוא שקדושת הארץ כולה בטלה מן התורה ואינן חייבין בתרומה ומעשרות ובשאר חובת הקרקע אלא מדרבנן ובזה שוות שלש ארצות יהודה ועבר הירדן וגליל, וקדושת העיר לא בטלה לענין דברים שנאמרו בירושלים דאיתנהו בפ' מרובה (פ"ב ע"ב) וקצתיהו בפ' בני העיר (כ"ו ע"א), והמקדש נשארה קדושתו ואסור ליכנס בו...
ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים במדרש פסוק 'אני חומה' ובפסוק 'אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית א-לוקי בקול רנה ותודה המון חוגג' ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית:
עוד אחד הראשונים שמקשר בין המצוות התלויות בארץ לבין החיוב לכפות את בן הזוג לעלות הוא ר' חיים המפורסם מהתוספות:
6. תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב
הוא אומר לעלות כו' - אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.
אם אין זו מצוה לדור בארץ ישראל, כפי שאומר ר' חיים, הרי שגם מי שנדר על כך יכול להתיר את נדרו. אבל אם זו מצוה, הרי שאין נשאלין על נדרי מצוה. הרא"ש, לכאורה, סובר כמו התוספות שאין זו מצוה היום:
7. שו"ת הרא"ש (ר' אשר ב"ר יחיאל, המאה ה-13, אשכנז וספרד) כלל יב סימן ז
ששאלת, בענין מי שנדר ללכת לא"י. דע, שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים; ואם נדר ונתחרט, ילך לפני שלשה יודעים בטיב נדרים ויתירו לו. ומה שאמר בשעת נדרו, שלא יוכל שום חכם להתיר זה הנדר, גם זה נדר הוא, והוי כמו נדר בתוך נדר. וצריך נדר זה שתי התרות: תחלה יתירו לו אותו נדר שנדר שלא יתיר חכם אותו נדר, ואחר כך יתירו הנדר.
אבל המהרי"ט טוען שלא יכול להיות שהרא"ש סובר כמו התוספות, וגם לא יכול להיות שזו באמת דעתו של ר' חיים מבעלי התוספות, אלא תלמיד כתב את הדברים, ובאמת גם היום ישנה מצוה לגור בארץ ישראל:
8. שו"ת מהרי"ט (ר' יוסף מטראני, המאה ה-16, צפת) חלק ב - יורה דעה סימן כח
שאול שאל האיש הלזה זה שמו אשר יקראו לו הר' יצחק יצ"ו כי זה שנתים בטא בשפתים ונדר אם תלד אשתו זכר ללכת לארץ ישראל וילדה אשתו זכר ובשנה שעברה לא אסתייעא ליה מלתא ועתה עזב את ביתו ואת ילדיו בעירו אנדרינופלה ובא מדאגה מדבר מעוון נדרו ולרש אין כל מאומה בידו ובא לשאול את פינו אם יוכל לישאל על נדרו כי אין ידו משגת די הפזור ויצטרך לדפוק על פתחי שערים נדיבי עמים וגם כי רעדה אחזתהו מגאון הים ומשאון גליו אשר ע"כ בקשה נפשו לשון חכמים מרפא.
איברא אעפ"י שאמרו נדרי הקדש אין נשאלין עליהם אלא מדוחק הרי כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל י"ב וז"ל "ששאלת בענין שנדר ללכת לא"י דע שיש לאותו נדר התרה כמו לשאר נדרים ואם נדר ונתחרט ילך לפני ג' יודעים בטיב נדרים ויתירו לו". ומורי הרב מהר"ר שלמה סאגיש ז"ל היה אומר שטעמו של הרא"ש משום דאזיל לשיטת הר' חיים שהובא בתשובה בשלהי כתובות דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולפיכך אמר שיש לנדר הזה התרה כשאר נדרים.
ולא יתכן דעלה סמך הרא"ש ונ"ל שאינה מיסוד התוס' שהרי הרא"ש ז"ל לא הביאה בתוספותיו וגם לא בהלכות... ועוד דעיקר הטעם משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה הוא אפי' בזמן הזה בחרבנה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ומייתי עובדא דספרי עד שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות, ואי משום קיום המצות התלויות בה, אשה מאי עבידתה במצות אלו שתהא כופה את האיש לעלות? הרי אמרו בפ"ק דקידושין לענין כבוד אב ואם "איש יש ספק בידו לעשות, אשה אין ספק בידו לעשות מפני שרשות אחרים עליה" וכ"ש לשאר מצות וכ"ש מצות התלויות בארץ דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואיהו הוא דמחייב במצות התלויות בקרקע ולא היא ולמה תכוף את בעלה לעלות לא"י?
...ומה שאמר שיש כמה מצות התלויות וכמה עונשין שאין אנו יכולים להזהר בהם, דברי תימה הם שמי שירצה לקנות לו קרקע בא"י יכול לקיים כל מצוות עשה כגון לקט שכחה ופאה וכיוצא בהם ומצוות לא תעשה נמי יזהר בהם, ומי מעכב על ידו? ועוד דכלאים וערלה איתנהו נמי בחו"ל!
...והאיר את עיני שמצאתי בהגהות מרדכי כלשון הזה "כתב רבינו חיים כהן בתשובה דהני מילי בימיהם שהיה שלום אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה, דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים ואפילו אם יעמיד לה ערבים מגוף לממון ערביך ערבא צריך" ע"כ. הרי שתשובת הר' חיים כהן ז"ל לא באה אלא מטעם סכנת הדרכים. ומה שכתב בתוספות דאין מצוה לדור בא"י הגהת תלמיד היא ולאו דסמכא היא כלל.
מדוע, אם כן, פסק הרא"ש שאפשר להתיר את נדרו של מי שאמר שיעלה לארץ ישראל? הרי אם דברי ר' חיים אינם מבוססים, זה אומר שיש מצוה לעלות לארץ ישראל, והנודר לקיים מצוה אין התרה לנדרו! - מסביר המהרי"ט את הרא"ש כך:
ומשמע לי שטעמו של הרא"ש בתשובה זו שהשוה נדר זה כשאר נדרי הרשות, היינו משום דנדר זה שנדר לעלות אין בו מצוה, שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדירה שמה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל אבל מי שעולה לראותה על דעת לחזור - לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ואפי' תימא שזכות הוא לו ממה שאמרו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העולם הבא דכתיב 'ורוח להולכים בה' מ"מ מצות עשה ליכא.
המהרי"ט טוען, אם כן, שודאי שגם היום אחד מבני הזוג יכול לכפות את בן הזוג השני לעלות לארץ ישראל כדי לגור שם, ואין זה מכח המצוות התלויות בארץ אלא מכח מצוה לשבת בארץ ישראל. הסיבה שניתן לבטל את הנדר ההוא, לדעתו, היא בגלל שהנדר היה רק לטייל לארץ, אבל אם הנדר היה להתיישב בארץ הוא לא יכול היה להתיר את הנדר.
העובדה שהמצוה להתיישב בארץ ישראל אינה רק בגלל המצוות התלויות בארץ מוכחת גם מדברי הרמב"ן על התורה:
9. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) במדבר פרק לג פסוק נג
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה.
גם הרשב"ש, בנו של התשב"ץ, סובר שהסיבה שכופין לעלות לארץ ישראל אינה בגלל המצוות התלויות בארץ, אלא בגלל המצוה לגור בארץ:
10. שו"ת הרשב"ש (ר' שמעון ב"ר שמשון, המאה ה-15, אלג'יר) סימן א
וצריך לעיין למה כופין אחד אנשים ואחד נשים, ומהיכן יצא לנו שורש הדין הזה. ונ"ל שהטעם הוא משום דישיבת ארץ ישראל מצוה היא ונפקא לן מקרא דכתיב בארץ ישראל "וירשתם אותה וישבתם בה". וכן כתב ג"כ הרמב"ן זכרונו לחיי העולם הבא בחידושי התורה בפרשת ואלה מסעי, וגם בספר המצוות שלו במצוה רביעית שהסכים הוא זכרונו לברכה למנות להשלים מנין רמ"ח מצות עשה מחמת אותן שסלק הוא ממה שמנה הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו, והאריך להביא ראיות על זה איני צריך לכותבן כאן. ובסוף דבריו כתב כי זה שאמרו כל הדר בח"ל כמי שאין לו א-לוק, וכן כל אותם הפלגות שנאמרו שם, מטעם מצוה זו [כלומר כל מה שהפליגו בסוף כתובות בענין ארץ ישראל, הם מחמת מצוה זו], והסכים עמו במנין מצוה זו א"א מהרשב"ץ ז"ל בספר זוהר הרקיע שלו. ואפילו למי שאינו מונה אותה מצוה דאורייתא, מ"מ ישיבת הארץ מצוה היא, ואם אינה לדעתם מן התורה הויא להו מדרבנן, שאל"כ למה כופין, ומפני כן החמירו בדין העליה הזו, מפני שהיא צורך הישיבה, שאם לא יעלה לא ישב.
אבל את דברי הרא"ש מסביר הרשב"ש באופן אחר, שבגללו ניתן לבטל את הנדר לעלות לארץ ישראל:
...ואם אדם נשבע שיעלה לא"י, אם היתה העליה בעצמה היא המצוה אין לו הפרה, אבל כשאמרנו שאין העליה אלא הכשר מצוה יכול לישאל על שבועתו. וכן הנשבע שלא יעלה לא"י שבועה ואינו נשבע לבטל את המצוה, הא למה הדבר דומה שנשבע ילוש המצה או לא יאפה אותה, או למי שנשבע שלא יעשה סוכה, ששבועתו שבועה, לפי שאין אפיית המצה ועשיית הסוכה אלא הכשר המצוה וסבה מקדמת למצוה.
אבל לפי כל זה, מהי החשיבות הגדולה של ירושלים על פני שאר הארץ?
מבחינת קיום מצוות, כאמור, יש הבדל בין ירושלים לשאר ארץ ישראל, כי קדושת ירושלים לא פקעה, אבל בכלל לא ברור למה תוכל אשה לכפות את בעלה לעלות לירושלים בשביל להיות קרובים יותר למקום שבו אסור להיכנס. איזו מצוה היא עושה בכך?
וגם מבחינת הקדושה לא ברור מהו ההבדל בין ירושלים לשאר הערים? הרי מצוות ישוב ארץ ישראל חלה על כל הארץ באופן שוה, ומי שגר בכל מקום בארץ ייחשב, כמובן, כמי שיש לו א-לוק. מדוע, אם כן, יכולה אשה לכפות על בעלה לגור בירושלים?
האבני נזר טוען שאכן בירושלים יש מעלה נוספת, לא מצד מצוות ישוב הארץ ולא מצד המצוות התלויות בארץ, אלא מכח השכינה:
11. שו"ת אבני נזר (ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, המאה ה-18, פולין) יורה דעה תנד
נראה לי כי ישיבת א"י וירושלים יש בה ג' ענינים. א' מצוות עשה דישיבת ארץ. ובזה אין חילוק בין א"י וירושלים. וגם אין ארצות שלא נכבשו בכלל זה כי הכתוב אומר וירשתם אותה וישבתם בה. הנה דמצות ישיבה לאחר שירשו אותה ונתקדשה הארץ דוקא. ולמ"ד לא קידשה לעת"ל אין מ"ע דישיבת ארץ בזה"ז רק מדרבנן. הב' מצות התלויות בארץ. ובזה יש יתרון לירושלים על שאר א"י בזמן המקדש שיש בה מצות יתרות אכילת קדשים ומע"ש ולהתפלל בביהמ"ק שער השמים. ובזה"ז למ"ד לא קידשה וישיבת א"י דרבנן. ועיירות שלא נכבשו פשיטא שאינם בזה שאינו נוהג בהם מצות התלויות בארץ. הג' מסתברא לדור במקום מקודש וקדוש לשכינה. וזה אף קודם כיבוש ישראל דמפורש בזוה"ק בפסוק לך לך מארצך דגם אז לא היה שולט על א"י שום שר רק הקב"ה בעצמו...
אבל בגליל ויהודה אף בזה"ז טוב לדור בה מסברא. כי מסתברא שמצוה לחסות בצל ד' יתברך ממה שנהיה תחת ממשלת שרים... הלא שם הקריבו אדם קין והבל ונח. ויעקב שם ראה הסולם. ומסברא לדור בירושלים עדיפא.
גם החתם סופר, שהיה קנאי גדול לירושלים, כתב שישיבת ירושלים עדיפה על שאר המקומות בארץ ישראל, וצריך להקדים צדקה למי שיושב בירושלים דוקא:
12. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, מאה ה-19, סלובקיה) חלק ב (יו"ד) סימן רלד
במה שרמזתי במ"ש בס' ברכי יוסף סי' רנ"א בחילוק צדקה להקדים עושי מצוה ופועלי צדק יותר מן השאר והנחנו ג"כ שישיבת ירושלים חשיבה מישיבת שארי מקומות בא"י א"כ ממילא יש ליושבי ירושלים קדימה מה ליושבי שאר ערי א"י וכל זה ברור ופשוט לכאורה.
...כי אין אנו עוסקים אם מצות נוהגים או לא או אם טעמא מותר לכנס שם או לא רק בקדושה עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה...
היוצא מדברינו דעכ"פ לכ"ע קדושת שניהם קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר א"י...
ומה שהתפלא הד"ג על הרבה חכמי ישראל שלא עלו לירושלים דוקא והיה סנהדרין ביבנה דוקא ובצפורי וגם בימי הרב"י והאר"י ז"ל מ"ט לא עלו הם הנה בימי חכמי התלמוד היו הריגות ושמדות בירושלים וגלו סנהדרין ומשנתישב במקומות אחרים והיה שם מקום הועד ומקום ישיבה ותורה ולא מיתדר להו בירושלים כמו במקומות אלו שוב אין מצוה בירושלים דאפי' עזרא לא עלה לבנין בהמ"ק כל זמן שרבו ברוך בן נריה קיים כדאי' ספ"ק דמגילה דודאי ת"ת וישיבה עדיפה מן הכל וכן היה בימי הרב"י והאר"י ז"ל היה קיבוץ רוב החכמים בצפת ואין לשאול על כל החכמים מעיקרא כי אין אדם יודע מטמוניות של חברו ועכ"פ כשעלו אלו ומצאו רוב חכמי ישראל בצפת ע"כ התחברו עמהם ובאמת טרם הפרד הרב הגאון מהו' עמרם מפה הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים מקום משכן כבוד קדושת בית אלקינו וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל אע"ג דבצפת נמצאו קברי אנשי אלקים הידועים מ"מ מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש ונסע הנ"ל ע"ד לילך בים דרך יפו לירושלים והסיבו בעל הסיבות ית"ש דרך עכו לצפת ואחרי בואו שמה כ' אלי בעצה ושאל אם יעקור משם לירושלים אז אמרתי שאני מיגני ממיקם כיון שכבר בא שמה וקבע דירתו וכפי מכתבו נראה שקשה ישיבתה של ירושלים עליו וחזיתי לדעתי' שלא רצה אלא לפייסני על שעבר על דעתי ע"כ הנחתי הדבר על דעתו.
ובאופן חריף מאוד כתב החתם סופר לאחר רעידת האדמה הגדולה שהיתה בצפת בשנת 1837, שאולי הסיבה לחורבן הגדול היה מפני עלבונה של ירושלים.
סיבה נוספת לכפיה לעלות לירושלים מופיעה בספרו של הרב טיקוצ'ינסקי:
13. עיר הקודש והמקדש (הרב י. מ. טיקוצ'ינסקי, המאה ה-19, ישראל) חלק ג עמ' קצו
לכן הנלענ"ד לומר שפה אנו לא דנים כלל משום המצוה או משום השבח של ישיבת א"י וירושלים, אלא משום שא"י וירושלים היא ארץ ועיר מולדתנו, כדכתיב "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", וכופין לעלות לשם כשם שכופין לעלות לעירו וארץ מגורתו, וכדין התוספתא: אם היה מיהודה וארס אישה בגליל, כופין אותה לצאת ליהודה, שעל מנת כן נשאה... והוא הדבר לענ"ד בנוגע לשוב מחו"ל לארץ ישראל ומארץ ישראל לירושלים, שיש בזו דין ארצו ועירו, או שבשביל חשיבות ישובה נתנו לה חכמים דין ארץ מגורתו, או משום שהלא היא ארצנו המקורית והעולמית, ותמיד אנו מייחלים מצפים ומתפללים לשוב אליה, ולפיכך כל נשואי ישראל על מנת כן מתקשרים, שבכל זמן שירצו לשוב אליה הרי זהו חזרה אל עיר וארץ המולדת.
...ועלינו להוסיף לפיכך ולומר שיש לא"י וירושלים תוקף יותר חוקי מכל שאר מולדת: כל ארץ מולדת אינה אלא ארעית זמנית ופרטית, לא כן א"י וירושלים, היא ארץ ועיר של כלל ישראל מאז ומעולם ולא נמיר אותה עד עולם – ניתן לה תוקף חוקי יותר גדול ששניהם יכולים לכוף זה את זה בזמן שאחד מהם רוצה לעלות.
שלוש סיבות, אם כן, מצינו לדין שכופין לעלות לירושלים: משום המצוות שמקיימים שם יותר מאשר שאר הארץ, משום הקדושה והקרבה למקום השכינה ומשום שזהו הבית שלנו, ועל דעת זה כל זוג מתחתן.
ויהי רצון שנזכה לקיום דברי חז"ל, שאז כבר לא יהיה צורך לכפות לגור בירושלים:
14. ספרי דברים פיסקא א
שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעים עד דמשק, וכן הוא אומר "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק", וגלויות באות וחונות בתוכה שנאמר "ודמשק מנוחתו", ואומר "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים".
