הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "תניא כוותיה"; "סבור מינה"; "אמר רב... אמר רב..."   

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

ערכין ו ע"א

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר סלע זו לצדקה - מותר לשנותה. סבור מינה: לעצמו אין, לאחר לא; איתמר, אמר רב אמי אמר רבי יוחנן: בין לעצמו בין לאחר.
אמר רבי זעירא: לא שנו אלא דאמר עלי, אבל אמר הרי זו - בעינא בעי למיתבה.
מתקיף לה רבא: אדרבה, איפכא מיסתברא, אמר זו - משתמש בה, כי היכי דליחייב באחריותה, אבל אמר עלי לא! אלא לא שנא.
תניא כוותיה דרבא: נדר צדקה, ואין הקדש צדקה; מאי קאמר? לא נדר ולא הקדש צדקה! אלא לאו הכי קאמר: צדקה הרי היא +דברים כג+ בבל תאחר, ואינה כהקדש, דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר: אתון הכי מתניתו לה, אנן הכי מתנינן לה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר סלע זו לצדקה - מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו. ת"ר: סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי - מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי – אסור." 

1.
בסוגיה יש מבנה מיוחד במינו.

2.
רבא מקשה על רבי זעירא מכח סברא, ואחר כך הגמרא מביאה ברייתא שמסייעת לרבא - "תניא כוותיה דרבא". בדרך כלל הביטוי "תניא כוותיה" מובא כדי לסייע מברייתא לדברי אמורא שחולק על אמורא אחר.

3.
פעמים רבות הביטוי "תניא כוותיה" מתאים כאשר הברייתא לא היתה כל כך חד משמעית או שלא היתה מפורסמת וידועה אצל האמוראים. ובאמת בסוגייתנו מאד ברור שהלימוד מהברייתא הוא לא באופן מפורש אלא מתוך דיוק ופרשנות "אלא לאו הכי קאמר...".

4.
מסקנת רבא היא "לא שנא" – בין אם אמר "עלי" ובין אם אמר "הרי זו" - מותר להשתמש בסלע.

5.
אחר כך מובא בסוגיה שרב זביד אמר לרב כהנא שבאמת רבה בר אבהו אמר כדברי רבא באופן מפורש.

6.
ויש להעיר: בתחילת הסוגיה נאמר: "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר סלע זו לצדקה - מותר לשנותה. סבור מינה...". מי היה סבור לפרש את דברי רבה בר אבהו? לפי "שוטנשטין" מדובר ב"בני הישיבה", ולפי "מתיבתא" מדובר ברב נחמן.

7.
ניתן ללמוד מכאן שהרבה פעמים הביטוי "אמר רב... אמר רב..." משמעותו שהאמורא המוקדם אמר הלכה מסויימת ותלמידו שמע ממנו והבין מדבריו ["סבור מינה"] דין נוסף, ומתאים לומר כך גם בסוגייתנו, אלא שהתברר שרבה בר אבוה אמר אחרת, ולא כפי ההבנה הראשונה של רב נחמן.