ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת ערכין דף ו
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
האם מותר להשתמש בתרומה אירופאית של מסמרים חלודים ושברי זכוכיות לצורך המקדש? (תלוי מה עושים בזה) * ומה לגבי שי אוונגליקני נאה של מלח ומים לבוני בית הבחירה? (חלילה, איסור חמור) * ומה רע בלכתוב 'בס"ד' על קורת עץ? * עוד ועוד ערכים שחשובים לכולנו
בשלב בניית המקדש אין נוטלים אפילו מלח ומים מגויים, חשובים ככל שיהיו, אך לאחר סיום הבניה ולצורך תחזוקת המקדש השוטפת, מותר לקבל מהם תרומות. זאת, יש לומר, בתנאי שלא מדובר בפריט ספציפי. למשל, גוי שבנדבת רוחו אותו סיפק למקדש זכוכיות וברזלים חדים (לצורך הברחת עורבים ושאר ארחי פרחי מגג המקדש), נאמר לו 'לא, תודה'. זאת, על מנת למנוע מצב שבו כל ארמני או אשורי יוכל להצביע על גג המקדש ולומר בגאווה: 'רואים? את זה אני תרמתי'. לא ולא, לא רוצים טובות. אנחנו רוצים שזה יהיה הבית היהודי, וגם אם פה ושם מושקע בבית הבחירה לא מעט כסף נוצרי, בודהיסטי או גרגשי (לא כדאי לבנות עליהם שיתנו), לא נסכים לתרומת פריטים מוגדרים שאפשר להצביע עליהם, כגון אלו שהוזכרו לעיל.
רב יוסף העיר בעדינות שאפילו נחמיה ביקש ממלך פרס הנכרי תרומת עצים לצורך המקדש. ואולם הגמרא כולה מיהרה מיד לדחות אותו, כי מלך זה כמובן עניין שונה לחלוטין, וממלכה אף פעם איננה נסוגה מהתחייבויותיה (כך זה היה פעם, כנראה). אפילו אם היא מבטיחה לעקור הרים – היא תעקור אותם, מה שמאפשר לסמוך על תרומותיה ולקבלן (מצד שני, אולי זה נכון רק לגבי תוכניות עקירה?).
אינו-יהודי שתרם קורה שלימה לבית הכנסת, וכשהביא אותה התברר שגם את שם ה' הוא כתב עליה (כי חשב שיהודים מתלהבים מזה, או השם יודע מה), על אף קורת הרוח שהוא מסב לנו בכך, נותר בכל זאת לבדוק למה בדיוק התכוון. אם התכוון לתרום על פי הדרך המקובלת בישראל מימים ימימה, בכיף נקבל ממנו, ולאחר קיצוץ מקום כתיבת השם המפורש עליו וגניזתו, אף נאות להשתמש בתשר, ואפילו נשלח לו מכתב תודה. אך אם לא, נגנוז את כולה. כי לך תיכנס לראש של גוי, שאולי בכלל חשב שהקורה תגיע למקדש. וקורות, כמו כל פריט מסויים אחר, איננו מקבלים למקדש משאר עמי העולם לעולם.
יהודי שנידב מנורה או נר לבית הכנסת אסור למוכרם ולהחליפם לפריט דתי אחר שבית הכנסת זקוק לו, אך לצורך מצווה דווקא מותר. גוי שנידב מנורה או נר, לעומת זאת, כל עוד זוכר העולם מי היה התורם הנדיב, אסור להמירה בשום אופן בתשמיש קדושה אחר. הסיבה: גוי עוד יכול לבוא ולצעוק עלינו איפה המנורה שתרם, ושהיא היתה של סבא שלו וכו' ומה פתאום המירו אותה בלוח קיר עם שמות של נפטרים. יהודים, לעומת זאת, לעולם אינם צועקים. הם מקבלים את התהליך הקדוש בהבנה.
סיפור בנושא: ערבי העונה לשם שעזרק תרם נר לבית הכנסת של רב יהודה, והרב המקומי המיר אותו בחנות היודאיקה המקומית בחפץ אחר עוד בטרם נשכחה זהות התורם. בהיגיון רב הוא סבר שאין סיכוי ששעזרק יגיע אי פעם לבית הכנסת בפומבדיתא לבדוק עם נרו עוד מאיר. ואולם הוא עורר בכך את כעסו של רבא, שטען שלעולם אין לדעת, וכל עוד הנר דולק אין לנו רשות לגעת בו.
משנה: מי שנדר להביא לה' את שוויו או ערכו של אדם גוסס, או של עבריין שבית הדין או-טו-טו מוציא להורג – פטור מתשלום, כי איך לומר בעדינות? אין ערך רב לאיש כזה. רבי חנניא בן עקביא, לעומת זאת, מעריך שאם כי הנודר להביא את דמי הנידון לעיל (למוות) פטור, בהחלט אפשר להעריך מאוד חלאה כזאת. זאת מפני שלכל אדם חי יש ערך נקוב על-פי התורה, שאינו תלוי בשאלה מה יהיה מצבו בעוד חמש דקות. רבי יוסי מוסיף שהנידון עצמו דווקא רשאי לנהוג ככל העולה על רוחו בדקותיו האחרונות, ואם מה שמתחשק לו ברגעיו הסופניים הוא להתפרע ולנדור בלי סוף, להקדיש את כל חפציו ולהעריך הערכות מצב ('ערכי עלי'), כל אלו שרירים וקיימים. בנוסף, אם הלה גרם נזק בשלב זה של אחרית חייו, כמו אם החליט, לדוגמא, לצייר גרפיטי על עמוד התליה, הוא ישלם על כך ביוקר מממונו.
וקצת על מאחורי הקלעים של המשנה: מתברר שתנא קמא התנגד מאוד לכך שנידון למוות יידרש בנוסף לעונש החמור שהוטל עליו, לפצות גם גורמים שהזיק להם (למשל אם בחר להעליב אז את השופט). זאת, בעוד רבי יוסי מתבטא במפורש, כאמור, בעד חיוב הנידון בנזקים שגרם.
בגמרא הוסבר שהמחלוקת נסובה בעצם בעניין גורלה של הלוואה לאחר מות המלווה. לפי גישה חדשנית זו, מי שלדוגמא, העניק סטירה קלה לחברו בשעה קשה זו של יציאתו לכיוון עולם שכולו טוב, בעצם העניק לו בכך הלוואה או שובר תשלום שאותו יוכל לגבות מממון הנאשם לאחר מותו. מחלוקת התנאים, לפיכך, היא בשאלה האם הלוואה כזאת הניתנת בעל פה (או ליתר דיוק על ידי סטירה), נגבית גם מיורשי הפושע על אף שלא נכתבה בשטר מסודר.
תודה שהייתם עימנו בדף משמעותי זה.
