הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטוי: "רבה" "אביי" ו"רבא"   

[סדר הדורות]

ערכין ה ע"א

והא מר הוא דאמר: מקדיש זכר לדמיו, קדוש קדושת הגוף! לא קשיא: הא דאקדיש כולה, הא דאקדיש חד אבר. חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה: הקדיש אבר לדמיו, מהו? כי איבעי לן - בתם, הכא בבעל מום דומיא דחמור. בעל מום נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה: דמי ראשי לגבי מזבח, מהו? כי אבעיא לן - מקמי דאשמעה להא מתניתא, השתא דשמעה הא מתניתא לא מיבעיא לן." 

1.
הקטע הנ"ל הוא קושית אביי לרבא. אביי מקשה על רבא מדברי עצמו.

2.
תוספות מסכת ערכין דף ה עמוד א:

והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו - מכאן משמע דגרסי' רבה שלא אמר אביי מר לרבא חבירו אע"ג דאשכחנא דאמר רב יוסף לאביי תלמידו מר דגברא רבה הוא ידע מאי קאמינא בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים דף סב.) התם שאני שהבין אביי מה שלא הבינו אחרים.

תוס' מקשה: לא יתכן שאביי יקרא לרבא חברו בכינוי המכובד "מר", ולכן אומר תוס' שיש לגרוס בגמרא [בסוגיה הקודמת] "רבה" במקום "רבא" [וראה ב"הגהות וציונים", ה, שגורס כך בגמרא לעיל בדף ד עמוד ב].

3.
והוא מעיר: רב יוסף שהיה רבו של אביי כן כינה את אביי תלמידו "מר", מפני שמדובר היה במקרה חריג שאביי הבין מה שלא הבינו אחרים.