גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשצ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף נח ע"א 

בענין דברי בן עזאי: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה"

פירושים רבים נאמרו על דברי בן עזאי (נח ע"א): "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה", שלכאורה מאוד תמוהים: וכי התייחס בן עזאי בביטול כזה לכל חכמי ישראל, וכן מהו הדמיון דוקא ל'קליפת השום'; עוד דנו על מה שאמר "חוץ מן הקרח הזה" - למי הכוונה.

והנה, על מאמרו "חוץ מן הקרח הזה" פירש"י שהדברים מוסבים על רבי עקיבא שהיה קרח. והקשו על כך התוס' (ד"ה חוץ): "מי סני ליה להזכיר רבי עקיבא בשמו, שמזכירו בלשון גנאי...", והביאו (בסוף דבריהם): "ורבינו נסים פירשו 'רבי אלעזר בן עזריה', דאמר בירושלמי שהיה קרח" (וכ"כ התוס' בבבא בתרא דף קיג. ד"ה ומטו). ולדבריהם צריך להבין, למה כלפי רבי אלעזר בן עזריה לא תמהו על שמזכירו בלשון גנאי. וכבר כתב בזה בספר 'צאן קדשים', כי אכן כלפי רבי אלעזר בן עזריה נחשב זה כמעלה, וכדאיתא בגמרא (ברכות כח.) שמינוהו לנשיא בטרם היתה לו חתימת זקן, בהיותו בן י"ח. ולפי זה לא היה קרח ממש, כי אכן צמחו לו שערות, אלא שבשעה שמינוהו לנשיא לא גדל עדיין זקנו עדיין, והיה נראה כקרח במקום הזקן.

ויצויין, שלפי דברי ה'צאן קדשים' מתיישבת יפה הערת המהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' קז), שתמה על דברי התוס', היאך אם כן נתמנה לנשיא, הלא קרח נחשב כאחד ממומי כהונה, ובעל מום פסול גם למינוי של שררה. וכתב שיתכן שהיה קרח רק מלפניו, והיו לו שערות לאחריו, ולא נחשב מום בכהונה. ולפי דברי ה'צאן קדשים' לא היה קרח כלל, אלא, שהיה נראה בשעת מינויו לנשיא כקרח בזקנו.

והנה, בכמה מקומות מבואר בתוס' (שבת קנ. ד"ה ורבי יהושע; פסחים קיב. ד"ה צוה; ב"ב קיג. ד"ה ומטו) שבן עזאי נתכוין על רבי עקיבא באמרו "חוץ מן הקרח הזה", ועל תמיהתם למה כינהו בשם גנאי, כתבו שלא אמר כן אלא בדרך בדיחותא, ולא נתכוין לבזותו. והדברים מבוארים על פי מה שדייק המחבר בשו"ע (חו"מ סי' רכח ס"ה): "יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אע"פ שהוא רגיל באותו כנוי, אם כוונתו לביישו, אסור", הרי שבדרך בדיחותא אין איסור בדבר.

בספרי קבלה מצינו שנקטו כפי פירוש הראשונים שהדברים מוסבים על רבי עקיבא, וכמו שכתב המהרח"ו ב'שער הגלגולים' (הקדמה לד): "ולכן הזכירו בשם קרח, והענין הוא במה שהודעתיך, כי קרח בן יצחק גם הוא נמשך משרש קין (-שמדתו מדת גבורה), והנה אמרו בזוהר (תזריע מט.) כי למה נקרא שמו קרח, לפי שהיה לוי, והלוי צריך שיגלח כל שערו ולהיות קרח, מפני חוזק הדין והגבורה שבו (-כי השערות רומזים על דינים), והנה גם ר' עקיבא היה משרש קין שהוא עיטרא דגבורה, ועל ידי חסידותו גלח כל שערות וכחות הדין והמתיקם, ולכן היה קרח" (ויעו"ש בסוד הדבר במה שאמר "כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום"). ולאור דבריהם טמון בדברים אלו סודות וכלפי עילאה ימלל, שבאמת לא היה קרח כלל, אלא שהיה רגיל לגלח תמיד שערותיו והיה נראה כקרח, וכל זה מחמת עבודתו בהמתקת הדינים והגבורה. ומי יבא בסוד קדושים.

הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע בספרו 'דברי אמת' (פר' קרח) כתב: "דהנה תרצנו קושית התוספות... שאמר בן עזאי 'כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה', ואין נראה להם לדבר בגנות צדיק, ובן עזאי שאני, ששבח אותו... ונראה שהוא לשבחו, דהנה אמרו רז"ל (תנחומא בראשית א) על 'קצוותיו תלתלים' (שה"ש ה, יא), 'על כל קוץ וקוץ של תורה תילי תילים של הלכה', והנה אותיות הוא גופי תורה... והקוצין הם המותרות, כמו שערות היוצאות מן הגוף, והנה רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, נמצא עשה מהקוצין הלכה גופא, ועשה קרחה, על כן נקראה 'קרח' לשבח" (ראה עוד 'זאת זכרון' קפז:; 'בית ישראל' להרה"ק ר' צבי הירש מזידיטשוב זי"ע פר' ויצא עא, א).

דברים נשגבים מבאר הרמ"ע מפאנו בספרו 'עשרה מאמרות' (מאמר חקור דין ח"ה פי"א): "ואולם לא עבר בן עזאי על הלכות דרך ארץ, כשאמר בפרק בתרא דבכורות 'כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה', אלא כבוד גדול נתכבדו אצלו כל חכמי ישראל ורבי עקיבא בראש, לפי שהנחש להוט אחר השום כדאיתא בבראשית רבה (נד, א), ותומא שחיקא סכנתא לגלויא ביום טוב פרק קמא (ביצה ז:), ומזה למדנו בכוונת בן עזאי ש'כל חכמי ישראל' הם שומרים לתורה ומצילים אותה מדרשות צדוקים ואגדות של דופי, כמו הקליפה לשום... והיא מגינה עליו מן הנחשים, חוץ מרבי עקיבא 'קרח הוא טהור מטמא', שהוא בעל הפרי עצמו תורה שבעל פה".

דברי הרמ"ע מובאים ב'עיון יעקב', ומבארם בדרך פשט, כי בן עזאי לרוב חריפותו לא היה אפשר לעמוד על סוף דעתו, וכדרך דאיתא (עירובין יג:) ברבי מאיר: "ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים", לכך חכמי ישראל הגינו עליו שיתכוין להלכה, כדוגמת קליפת השום המגינה על הפרי עצמו מן הנחש, ואילו רבי עקיבא היה מקור ושורש תורה שבעל פה, ולכן היה נמשל אל הפרי עצמו, ולא רק כקליפת השום.

השל"ה הק' (מסכת שבועות, נר מצוה) מביא הסבר נוסף למה נקט דוקא 'קליפת השום' ולא המשיל לקליפת שאר פירות, כי "הטעם הוא מפני חריפות שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה, דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי, הרי היא מעמדת הפרי ומקימת אותו, ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפותו, ולכך כתוב 'כל חכמי ישראל דומים עלי', שהיה שם אותם עליו, לומר, שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא היה יותר חריף יותר מהם, שהוא השום והם הקלפה שעליו, המקימת ומעמדת השום".