האופי הכפול של מעשר בהמה / הרב דוב ברקוביץ

בכורות נג ע"א - סא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הפרק האחרון של מסכת בכורות עוסק במצוות מעשר בהמה, שהקשר בינה לבין מצוות הבכור מתברר במהלך הדיון על אופיה הכפול של המצווה. קודש שבקודש ושבחול

הפרק האחרון במסכתנו דן במצוות מעשר בהמה: הפרשת כל עשירי בוולדות בקר וצאן שנולדו במשך שנה אחת לשם קרבן, שייאכל בירושלים על ידי הבעלים.

שיבוץ מעשר בהמה במסכת בכורות מעורר תמיהה ראשונה: לכאורה, היה על עורך המשנה לשבץ את מצוות מעשר בהמה במקומה הטבעי, במסכת מעשרות, ולא 'להדביקה' לסוגיית הבכור.

גם פסיפס ההלכה במצווה הוא חידתי, כאילו מורכב טלאים-טלאים ממצוות שונות. המצווה דומה במידת מה להפרשת מעשרות בגידולי קרקע - אסור להפריש מין על שאינו מינו. ומיד מסייגת הגמרא: אכן, אסור להפריש מהצאן לשם מעשר המתחייב בעדר בקר, וכן להפך – אבל מותר להפריש מכבשים על עיזים, וכן להפך, היות שהמילה "צאן" בפסוק המתאר את המצווה מכילה את שני המינים.

כך גם בהמשך הפרק: ההשוואה למעשר מן הצומח, מעשר הדגן, עולה ויורדת. מצד אחד, רבי יוסי ברבי יהודה מרחיב בה (דף נח – ס). לשיטתו, גם אם רועה לא הפריש כל בהמה עשירית בספירה מסודרת, אלא נטל עשרה אחוז מעדרו בבת אחת, הבהמות נחשבות כמעשר - בגלל ש"מעשר דגן נוטל גם באומד ובמחשבה". אך המגמה השלטת היא לצמצם בהשוואה ולהגביל אותה.
 

תערובת מפתיעה

עוד אמביוולנטיות ביסוד המצווה הינה יחסה למקדש. במקור המקראי מודגשת קדושת המעשר והחובה לכבד את מעמדו בשל כך:

וכל מעשר בקר וצאן
כל אשר יעבר תחת השבט
העשירי יהיה קדש לה'.
לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו
ואם המר ימירנו
והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא ייגאל
(ויקרא כז, לב-לג).

שוב – סוגיות הפרק מתארות מציאות מורכבת: קודש לה'? כן ולא. כל בהמה שהופרשה כמעשר, ואין בה מום, תועלה למזבח - אבל דמה ייזרק ליסוד המזבח שלא כקרבן רגיל. ועוד: כוהנים אינם אוכלים את חלקי הקרבן, כמקובל בקרבנות שלמים; מי שאוכל הוא הבעלים, בירושלים – כמו מעשר שני.

והעיקר: גם בחוץ לארץ יש להעביר את הוולדות "תחת השבט" ו"העשירי קודש לה'", אבל אין להביאו למקדש. בעל העדר נדרש להמתין עד שייפול מום בבהמה שהופרשה, מה שיפסול אותה למזבח, ואז הוא רשאי לאכול אותה. כלומר, יש מרכיב של קדושת ארץ ישראל במעשר, שהרי מעשר הבהמה הארצישראלי מובא, כפירות שבעת המינים, למקדש. מאידך, המצווה חלה גם ללא קשר לקדושת הארץ.

נקודה נוספת מחדדת את שאלת הדמיון ל"קרבן". בהמה בעלת זיקה ל"דבר ערווה ועבודה זרה" "משחיתה" את יסוד הקודש באדם ובבריאה, ובשל כך מחללת את מקום השכינה ופסולה לקרבן. באופן מפתיע איסורים אלו אינם תקפים במעשר בהמה. למשל, בהמה שנעבדה כאובייקט לפולחן כשרה להיכנס לדיר להתעשר, ואם תעבור כ"עשירי תחת השבט" תופרש כמעשר בהמה. אמנם היא לא תעלה למזבח, אבל היא תיאכל על ידי הבעלים כבהמת מעשר בעלת מום.

מצד שני, קיימת שורה של "פסולים" במעשר בהמה הנלמדת בהשוואה לפסולי קרבן – ולד כלאים (שנולד מזיווג בין שני מינים), טריפה (העומד למות), יוצא דופן (לידת קיסרי), מחוסר זמן (שלא שהה שבעה ימים "תחת" אמו) והיתום.
 

רוענו אבינו

שני מרכיבים ייחודיים נוספים העולים בפרק יסייעו בידינו לפתור את חידת התרכובת ההלכתית של מעשר בהמה. על בסיס הנאמר במקרא, "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", נשאלה השאלה: מי מקדיש את הבהמה העשירית? פעולת ההפרשה מתוארת כפעולה ברורה וחד-משמעית – "כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת – ומונין: 'אחד', 'שנים'... 'תשעה' – והיוצא עשירי סוקר בסיקרא (צבע אדום), ואומר, הרי זה מעשר".

ומה אם הרועה אינו אומר במפורש, "הרי זה מעשר"? אמר רבא: "עשירי מאליו הוא קדוש"! בכך דומה מעשר בהמה למצוות בכור בהמה - שורש הקדושה איננו בפעולת האדם. הבכור נעשה קדוש מרחם, וה"עשירי" קדוש בגין קביעת הציווי הא-להי בסוף ספר ויקרא (וזוהי כנראה אחת הסיבות לכך שרבי, עורך המשנה, בחר לסדר את מצוות מעשר בהמה במסכת בכורות).

אך למרות הדמיון לקדושת בכור, במעשר בהמה יש חובה לכתחילאית שהאדם יהיה שותף לפעולת ההקדשה, בהפרשת "העשירי" ובקביעה בדיבור. לשם מה?

נקודה זו מתבררת מתוך דיון הלכתי מורכב. ראשית, הנדבך הראשון: הקונה צאן ובקר או המקבל בהמות במתנה "פטור ממעשר בהמה". הגמרא לומדת הלכה זו באופן מפתיע מפדיון בכור אדם מכהן. כתוב במקרא: "'...בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשרך לצאנך...' (שמות כב, כח-כט) – מה בניך (הבכור) אינו בלקוח (לא קונים אותו בשוק!) ובמתנה, אף צאנך ובקרך אינו בלקוּחַ ובמתנה". הדמיה זו, הנראית כמעט הזויה, מובילה לעומק הסוגיה: הרועה הינו כאבא לוולדות שבעדר, ועל כן הפרשת העשירי לה' דומה לשעבוד הבכור לכוהן ופדיונו. משמעות "האבהות" מתבררת בהמשך המהלך.

ועתה לנדבך השני: הסוגיה עורכת השוואה בין מעשר בהמה לבין דיני מחצית השקל לבית המקדש, אותו מס שנתי המוטל על כל אחד לשם רכישת קרבנות ציבור. אדם שביקש לתרום שקל שלם עבורו ועבור שותפו בעסקים היה חייב להוסיף עוד מטבע, 'קלבון', זאת כדי לפצות את גזבר המקדש שהיה חייב לפרוט את השקל לשתי מחציות, כדי שכל אחד מהשותפים יוכל לקיים את המצווה הפרטית שלו. לעומת זאת, מי שתרם שקל עבורו, וכחסד, גם עבור עני, לא היה מוסיף קלבון.

במעשה החסד מוצה העיקרון שביסוד תרומת "מחצית" - צירופם של יחידים לכדי ציבור מאוחד, כשיקוף של שורש האחדות שבקודש. גם אם אבא תרם עבור בניו לא הייתה חובת הקלבון; גם תרומה זו שיקפה את יסוד האחדות, כעת אחדות שבשורש המשפחה.

אם האב נפטר והאחים שירשו אותו עדיין לא חלקו את הנחלה ביניהם, האחדות המקורית שהייתה קיימת לפני פטירת אביהם נשארת בתוקף, והם אינם חייבים בקלבון. אבל אם חלקו את הירושה, ושוב התאחדו, כעת כשותפים, התפרדה החבילה, והאחים נידונים כשותפים החייבים בקלבון. המניע של ההאחדה המחודשת הינו האינטרס הכלכלי של אחד בנפרד מנכסיו החדשים.

נשוב לדיני מעשר בהמה: המצב במעשר בהמה הינו בדיוק הפוך מהלכות קלבון. מי שנפטר כשבמשקו עדר החייב במעשר בהמה, הרי שאם בניו חילקו את עיזבונו ביניהם הם פטורים ממעשר בהמה. חובת מעשר בהמה תקפה רק בבעלות משפטית יחידאית; השותפות מפקיעה את החובה. הרועה השומר ומגן על עדרו נחשב כ"אב" הוולדות, אבל רק כאשר הוא האב הבלעדי ייהפך כל עשירי לקודש לה'. אם נרכשו הבהמות או התקבלו במתנה, אין לדבר על מצב של "אבהות" המהווה מקור חובת המעשר.
 

הלידה הקדושה

כבר בפרק האחרון של מסכת חולין, פרק שילוח הקן, נאמר שחובת ההכרה שכל נברא שייך לה' עשויה להתבטא גם בפעולה מחוץ למקדש – היות ש"לה' הארץ ומלואה". כעת הסוגיה עורכת הבחנה דומה. כאמור, למרות שהעשירי "קודש לה'", ויש להעלות חלקים ממנו למזבח, האיסורים החמורים ביותר בתורה אינם פוסלים בהמה מלהיות מעשר. בעקבות כך, ההלכה מבחינה בין שני גילויים של ה"קודש".

מחד, בית המקדש הינו המוקד של ההכרה שכל היש שייך לה'. אך במרכז גילוי שורש החיות במקדש נמצאת התורה, השוכנת בארון הברית בקודש הקודשים. והרי לא ייתכן שתוקרב על מזבח ה' המוצב "לפני הארון" בהמה שהייתה שותפה במעשים שחיללו את יסודות התורה המרכזיים ביותר. מאידך, גם למעשר בהמה יש זיקה לגילוי מקור החיים, אך באופן שאינו יונק ישירות מהמקדש, אלא מגילוי שורש החיות שבתופעת הלידה, כמו קדושת בכור "פטר רחם".

על כן מה שפוסל במעשר בהמה איננו "דבר ערווה ועבודה זרה", אלא תופעות הפוגעות בהופעת מקור החים בהתהוות הוולד, ובעצם תהליך הלידה: ולד כלאיים המבטל את ייחודיות החיות שבכל מין, הטריפה העומדת למות ויוצא הדופן שלא יצא בפתיחת רחם. גם ולד שלא שהה בחסותה והגנתה של אמו פסול, ובחידוד נקודה זו עד הקצה, ולד שאמו מתה. כל אלה מהווים חילול בגילוי "הקודש" שבשורש תופעת ההיוולדות.

המשנה מסבירה: ולד יתום הינו ולד שאמו נשחטה ואחר כך אירעה הלידה. מוסיף רבי יהושע: "אפילו נשחטה אמה, והשלח (העור שלה) קיים – אין זה יתום". דוגמת "היתום" ממצית את פסולי מעשר בהמה כפי שדורש זאת רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה. הוא סובר שיש הקבלה בין הביטוי "תחת השבט" (של הרועה) בתיאור ספירת הבהמות לשם קביעת העשירי לבין הביטוי "תחת אמו", המחייב שוולד יישאר לפחות שבעה ימים עם אמו לפני שיילקח לשחיטה. הגמרא גם מכירה עדות על מנהג מקומי שבמסגרתו היו עוטפים ולד חדש בעורה של אמו השחוטה כדי שגם אחרי מותה היא תשמור על ולדה.

שבט הרועה מסמל את מהותו של הרועה כמי שמהווה אמם של ולדות העדר. מאז שהבהמה נולדה ויצאה למרעה, מי שאמור לשמור עליה מכל פגע, כאמו, הנו הרועה. כשם שקיים יסוד של אבהות אצל רועה, כעת הדימוי הנו של חמלת אם הנדרשת ממנו.

ולמה הפרק הדן במעשר בהמה נמצא במסכת בכורות? קיים גילוי של שורש החיים מחוץ למקדש בעצם תהליך הלידה, היווצרות חיים מתוך חיים. ביטוי אחד למציאות זו הינו קדושת בכור פטר רחם. במעשר בהמה פנתה התורה לבעל הבית האנושי של הוולדות, ולשליחו הרועה, וקבעה: יש חובה להכיר שהלידה הינה גילוי של הקודש, שכל היש שייך לבורא, על ידי כך שכל עשירי שייך לו. אלא שכדי לעגן את גילוי הקודש בתודעה נוצרה שותפות בין הבורא לבינו. העשירי קודש מאליו, אבל חובה על האדם להשתתף, להביע את הכרתו שמה שנולד של הבורא הוא.

בהמת מעשר קשורה למקדש אבל לא במלוא התוקף, שהרי קדושת העשירי נובעת מאירוע של יצירת חיים המתרחש דווקא כביטוי של "לה' הארץ ומלואה" מחוץ למקדש. בעל העדר יחגוג את השותפות עם הבורא בברכת הלידה על ידי אכילת הקרבן בירושלים. ועוד, לגילוי שורש החיים ישנה בחינה מיוחדת בארץ ישראל, מקום הופעת ברכת הבורא לבנו הבכור, עם ישראל, אבל ברכת הוולדות החדשים חלה בכל מקום בעולם.