סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 759
"קרבנו ולא קרבן חברו"
ערכין ב ע"א
בענין זה של סמיכה הקשו התוס' (ע"א ד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו), הרי הגמ' מנחות (צג) דורשת מהפסוק וסמך ידו ולא יד שלוחו, ואם אינו יכול למנות שליח לקיים את הסמיכה כש"כ לא יד חבירו שלא מינה אותו להיות שליח, ומדוע צריך מיעוט מיוחד לקרבן חברו. מתרצים התוס' שאילו לא היה לי את הדרשה של קרבנו הייתי אומר שידו ממעט רק את חברו מסמיכה, ואילו שלוחו כן סומך, ואחרי שיש לי מיעוט אחד למעט קרבן חבירו, אני יכול למעט ממיעוט שני שאפי' שלוחו ג"כ אינו סומך. בספר הפלאה שבערכין הביא בשמו של הראב"ד תירוץ נוסף לקושיתם של תוס' שלולא המיעוט קרבנו ולא קרבן חברו, הייתי סבור לומר שאף שלכתחילה מצוה על הבעלים שהם יעשו את הסמיכה ולא שיעשו שליח, כמו שנתמעט מהפסוק וסמך ידו ולא יד שלוחו, אבל בדיעבד כשאינם לפנינו הייתי סבור שאחרים גם יכולים לעשות סמיכה, ועל זה צריך את הפסוק, השני ללמד שאין סמיכה אלא בבעלים. מדברי הראב"ד האלו יש הוכחה ליסוד של האחרונים הנמצא בספר זרע אברהם לגאון רבי מנחם זמבא זצ"ל בסימן כ' ס"ק כ"ח, שיש בסמיכה שתי הלכות, האחת שהיא חובת גברא על הבעלים, שהבעלים יש להם חיוב גברא לקיים מצות סמיכה על הקרבן שלהם, והשני חובת הקרבן, שהקרבן מצד עצמו צריך סמיכה. וזהו פירוש דברי הראב"ד שמהפסוק ידו ולא יד שלוחו אנו דורשים רק שלא מועיל שליחות על חובת הגברא לעשות סמיכה כי זה חשוב מצוה שבגופו שהסמיכה צריכה להיות דוקא ע"י הבעלים בעצמם. אבל מצד הכשר הקרבן הייתי סבור לומר שיכולה להתקיים הסמיכה ע"י אחר שיסמוך, ובזה תתקיים הסמיכה שהיא חובת הקרבן. ועל זה צריך את הפסוק השני שאין סמיכה אלא בבעלים, שאף חלק זה אינו מתקיים אלא ע"י הבעלים עצמם.
("שיעורי היום " ביאור רהוט על סדר המסכת בתוספת הערות עיוניות).
