הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "ואזדו לטעמייהו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות מז ע"א
איתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה, ור"ש בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה. רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה - דהא הוה ליה ראשית אונו, ור"ש בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה - גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
ואזדו לטעמייהו, דאיתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים. ר' יוחנן אמר: קיים +ישעיהו מ"ה+ לא תוהו בראה לשבת יצרה, ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה - גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וצריכא, דאי איתמר בהא קמייתא - בהא קאמר רשב"ל, משום דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו, אבל בהא - אימא מודה ליה לרבי יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה, והא עבד ליה שבת;
ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא - אימא מודה ליה לר"ש בן לקיש, צריכא. "
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, והגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו", כלומר, שמחלוקתם היא מהותית ונקבעה כבר בסוגיה אחרת.
2.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
אולם הוא לא מסביר מדוע פעם זה רק ציון עובדה ומדוע לפעמים בא דווקא בלשון קושיה.
3.
ואולי זוהי כוונת הגמרא בסוגייתנו, "ואזדו לטעמייהו" – קושיה: מדוע נחלקו פעמיים באותו עיקרון?
ולצורך התרוץ הגמרא בסוגייתנו עושה "צריכותא" כדי ללמדנו, שיש צורך מיוחד בהצגת מחלוקתם בשתי סוגיות שונות.
3.1
כלומר, כאשר גמרא מיישבת "צריכא" – שיש צורך בשתי הסוגיות ואי אפשר ללמוד מסוגיא אחת על חברתה – הרי שה"ואזדו לטעמייהו" הובא כקושיה.
4.
אולם, עדיין קשה: מדוע אין הסגנון בסוגייתנו "לימא אזדו לטעמייהו" – שזהו סגנון קושיה – לפי דברי השל"ה?
5.
ננסה ליישב אולי על פי:
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות [טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].
תוכן דבריו הם: כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה, אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.
אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז הגמרא מקשה, מדוע עליהם לחזור על מה שהם כבר חידשו בסוגיה אחרת.
6.
לפי דבריו יוצא, שבסוגייתנו, שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים מסברת עצמם [והסוגיה פתחה ב"איתמר"] בשתי הסוגיות המובאות בגמרא, הרי שהניסוח היה צריך להיות כ"קושיה" – "לימא...".
7.
ולכן נראה לומר: באמת רבי יוחנן וריש לקיש התייחסו למשנתנו דווקא [ולא אמרו דין שעומד בזכות עצמו]. הם הוסיפו דוגמא לדוגמאות שבמשנה שעוסקת בהבחנה בין מי שהוא בכור לנחלה ובין מי שהוא בכור לכהן, וכן בסוגיה השניה שמובאת במסכת יבמות.
וה"צריכא" שמובאת בגמרא איננה כדי ליישב קושיה [מדוע מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש נשנתה פעמיים], אלא במובן של הצורך בכלל בהבאת הדוגמאות לנושא הנדון במשנתנו, שמתוך הבנת הדוגמא גם העיקון שביסוד משנתנו מתברר טוב יותר. [ולפי זה גם מובן מדוע הגמרא ביבמות מסבירה את ה"צריכא" באופן אחר – ראה "מתיבתא" הערה ח].
8.
כמו כן מובן על ידי הסברנו שאין מדובר כאן באמת במחלוקת עקרונית בין רבי יוחנן וריש לקיש על העיקרון האם "גר שהתגייר – כקטן נולד", שהרי רבי יוחנן מודה בעיקרון הזה [ראה כמובא ב"מתיבתא", הערה ו] , וחולק דווקא במצות "פרו ורבו", שמתקשר לסוגייתנו.
9.
ביטוי דומה הוא "ואזדא רב... לטעמיה":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמה :
ואזדא ר"פ לטעמיה, הדרך הוא דאותה המימרא שנייה דמייתי איהו גופיה אמרה ולא משם אחרים
ומדברי הר"ן ז"ל בחידושי נדה למדתי דאף היכא דמייתי לה משמא דאחרים שייך לומר כן היכא דמפקו לה מקרא דכיון דקרא קא דריש כ"ע מודו ביה
איברא דלמאי דאסיקנא לקמן בכללי הרי"ף ז"ל בראיות נכונות דמסתמא כל האומר דבר בשם אחר הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפירוש ע"ש ["אמר רב... אמר רב..."]
אפילו לא מפקו לה אחרים מקרא שייך שפיר לומר ואזדא ר' פלוני לטעמיה כיון דמן הסתם ס"ל כוותיה.
ה"יד מלאכי" מגיע למסקנה שהביטוי "ואזדא לטעמיה" מלמד שגם המימרא השנייה נאמרה על ידי אותו אמורא שאמר את המימרא הראשונה, ולא אמר בשם חכמים אחרים. אמנם יש מקרים שמדובר ש"ואזדא... לטעמיה..." שהחכם אמר דווקא בשם חכם אחר והדגש הוא שהחכם מסכים לדעתו של החכם ה"אחר" ולכן נקרא "ואזדא לטעמיה".
9.1
במקרה הזה משמעות הביטוי "לטעמיה" הוא "לטעם שלו" - שהוא עצמו סובר כך ולא אמרה בשם אחרים. ויש לבדוק האם גם את הביטוי "ואזדא לטעמייהו" [לגבי שני חכמים שחולקים - כבסוגייתנו] גם ניתן להסביר כך: בשני המקומות אמר אותו חכם את אותו דין והוא אמר זאת מכח עיקרון שלו עצמו ולא כציטוט מרבו או מחכם אחר, כי אם לא כך, אז בהחלט יתכן שבמקום אחד החכם עצמו רק מצטט את רבו אבל הוא עצמו חולק ובמקום אחר הוא לא חולק, ולכן יש צורך להביא את דבריו בשני מקומות שונים כיון שהדין של החכם עצמו [של כל אחד מבעלי המחלוקת] שונה במקום אחד מהמקום האחר.
