גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשצ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף מה ע"ב 

חרש ושוטה פסולים לעבודה משום שנחשבים בעלי מומים ולא בגלל חסרון כוונה

המשנה (מה ע"ב) מונה מומי אדם שפוסלים את הכהנים לעבודה: "הכושי הגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים פסולין באדם וכשרים בבהמה".

ומתמה הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל (בתשו' ח"ב סי' סד) בזה"ל: "ובעמדי בענין זה נתקשיתי, דבמתניתין דבכורות חשיב השוטה דפסול לעבודה, הא גם לשחוט דלאו עבודה וכל הפסולים ובעלי מומים כשרים בזה, מכל מקום שוטה לפסול, דהא מתעסק בקדשים פסול וצריך כוונה, ושוטה לאו בר כוונה... וצ"ע", כלומר, דבלאו הכי פסול השוטה, שהרי אפילו שחיטת קדשים שכשרה בזר ובבעלי מומים, דלא כשאר עבודות, פסולה בשוטה, שהרי אינו בר כוונה, ונחשב כמתעסק בקדשים שפסול גם בשחיטה.

כיוצא בזה העיר גם ב'מנחת חינוך' (מצוה ערה אות ח) ובפן נוסף, על פי מה שפסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ו ה"ו): "כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה... וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד, אע"פ שהוא לוקה, לא חילל עבודתו", ולאור משנתנו שהמומים חרש ושוטה פסולים באדם וכשרים בבהמה, אזי בדיעבד לא נתחללה העבודה, ולאמתו של דבר מן הראוי שיפסל עבודתו בדיעבד, כי 'חרש' הנמנה כאן הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר ואין בו דעת, כשוטה, ושניהם, החרש והשוטה, אינם בני כוונה, והרי הם כמתעסקים בקדשים, שמבואר בגמרא (להלן מז. וכן בחולין יג, א): "מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר (ויקרא א, ה) 'ושחט את בן הבקר לפני ה'', עד שתהא שחיטה לשם בן בקר... לעכב מנין, אמר ליה, 'לרצונכם תזבחהו' (שם יט, ה) לדעתכם זביחו".

ותרצו האחרונים ('ראש המזבח' עמ"ס זבחים טז: תוד"ה זר; שו"ת 'חלקת יואב' אה"ע סי' יט; 'לקוטי הלכות' לבעל החפץ חיים, כאן, עין משפט אות ע; 'חזון איש' זבחים סי' כ [ב] ס"ק י-יא), שהמדובר כאן בשוטה שהוא "עתים חלים עתים שוטה", וכדאיתא בגמרא (ר"ה כח.), דבכהאי גונא, "כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו". ובכן כשיעשה עבודה בשעה שהוא חלים, לא תתחלל עבודתו - משום שנחשב כבן דעת גמור, ובשוטה כזה שנינו במשנתנו שדינו כבעל מום לענין עבודה, מאחר שאינו שוה ואינו דומה לשאר בני אהרן, ואמרו בגמרא (לעיל ג:): "'איש איש מזרע אהרן' - דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן".

אמנם, ענין זה, ששוטה שהוא 'עתים חלים עתים שוטה' נפסל מעבודה גם בשעה שהוא חלים, במחלוקת שנוי, וכפי שכתב ה'חתם סופר' בתשובותיו (אה"ע ח"ב סי' סב), שאכן דברי הכסף משנה בהל' ביאת המקדש (פ"ח הט"ז) נוטים כן, והחת"ס עצמו מכריע בזה, שבעת בריאותו כשר הוא לעבודה. וכל אלו האחרונים שיישבו הקושיא האמורה, שמשנתנו מיירי בעתים חלים עתים שוטה, סוברים כדעת הכס"מ שבעת בריאותו פסול הוא לעבודה.

וכלפי חרש מצינו בכמה אחרונים ('שו"ת רע"א' שם; שו"ת 'חלקת יואב' שם; שו"ת 'דובב מישרים' ח"ג סי' כא; חזו"א שם; 'חידושי הגרז"ר בנגיס' ח"ב סי' מז; 'מלבושי יום טוב' אה"ע סי' ד), שחרש דמשנתנו הוא חרש שמדבר ואינו שומע, שדינו כפקח לכל דבר, ואילו לענין עבודה נפסל משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. אכן, גם דבר זה אינו מוסכם בפוסקים, וכפי שכבר דן בזה בשו"ת 'נודע ביהודה' (אה"ע מהדו"ק סי' נג), שבפשטות המדובר כאן בחרש שאינו מדבר ואינו שומע, כסתם חרש שבכל הש"ס, ולפ"ז לא נוכל ליישב כן.

עוד כתבו (חי' הגרז"ר בנגיס שם) ליישב, שהמדובר לענין פקח שנתחרש, שנחשב כבן דעת לכל דיני התורה, ואילו לגבי כהנים נחשב כמום. אכן, גם בדבר זה נחלקו הפוסקים, יש סוברים שחרש הנחשב כמי שאינו בן דעת הוא רק בחרש הנולד כך ממעי אמו, אבל אם נתחרש לאחר מכן יש מקום לומר שנחשב כבן דעת (עי' פמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"ג ד-ה), ולפ"ז יעלה יפה התירוץ הנ"ל. אולם רוב הפוסקים סוברים שאין שום הבדל בין חרש מלידה לחרש לאחר הלידה, ושניהם אינם נחשבים כבן דעת (עי' ב"ח יו"ד סי' א; ש"ך יו"ד שם סקכ"ב ועוד), ולפ"ז לא יעלה יפה התירוץ הנזכר.

עוד כתבו (שו"ת 'דובב מישרים' שם; 'חי' הגרז"ר בנגיס' שם; שו"ת 'גינת ביתן' סי' מ) ליישב, דמשנתנו מיירי בגדול עומד על גביו ומלמדהו לעשות לשמה, שמועיל ב'חרש' שיחשב לשמה (עי' גיטין כג.), ויתכן שגם ב'שוטה' מועיל בגדול עומד על גביו (ע"ש כב: תוד"ה והא לאו).

בספר 'אחיעזר' (ח"ב סי' ד) חידש בעיקר הדבר, דהנה כל טעם פסול עבודת שוטה וחרש הוא מדין מתעסק שפסול בקדשים, ובאמת "לא מצינו פסול מתעסק מפורש רק בשחיטה, דילפינן מקראי מ'שחט בן הבקר' ו'מלרצונכם תזבחוהו', אבל לא בשארי עבודות, דליכא קראי על זה, ומשחיטה לא ילפינן כמבואר בזבחים ד' דמשחיטה לא ילפינן לשאר עבודות". ולפ"ז מיושבת היטב הקושיא, כי הלא שאר עבודות לא יפסלו מחמת דין מתעסק, ובהם נאמר שפיר ש'חרש ושוטה' נחשבים בעלי מומים ואסורים גם בשאר עבודות (וכ"כ ב'מנחת ברוך' סי' ג אות א). ויצויין שה'חזון איש' (שם) חולק על ה'אחיעזר' וסובר שמתעסק פסול גם בשער עבודות, יעו"ש שהביא ראיות לזה.

בשו"ת 'גינת ביתן' (שם) תירץ עוד, על פי מה שחידש שדין פסול מתעסק בקדשים אינו אלא במקדש, ולא בבמה (עי"ש טעמו ומקורו), ואילו בעלי מומים פסולים לעבודה גם בבמה (ראה זבחים טז., ועי' אבן האזל הל' ביאת המקדש פ"ה ה"א אות ג), ובכן מיושבת היטב קושיית הרעק"א והמנ"ח, כי הוצרך לפסול 'חרש ושוטה' לגבי הקרבה בבמה, שאינו נפסל מדין מתעסק (ע"ע שו"ת 'אבני נזר' או"ח סי' רסא; שו"ת 'דובב מישרים' שם; 'חזו"א' שם; 'חי' הגר"ח' [סטענסיל] סי' שעט).