הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "סתם משנה ומחלוקת בברייתא"; "משנה וברייתא"; "הלכה כרבי יוסי"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות מג ע"ב

/מתני'. החרום פסול. איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת. שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העלייה כאחד, סכי שמש, והזגדן, והצירן, ושנשרו ריסי עיניו - פסול מפני מראית העין.
גמ'. ת"ר: חרום - שחוטמו שקוע, חוטמו סולד, חוטמו בולם, חוטמו נוטף מנין? ת"ל: או חרום. ר' יוסי אומר: אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת, אמרו לו: הפלגת,. " 

1.
המשנה מגדירה את המום של "חרום", שהחוטם שקוע פנימה עד כדי כך שאפשר לכחול את שתי העיניים בקו אחד. ובברייתא שמובאת בתחילת הסוגיה משמע שכך היא דעתו של רבי יוסי, בניגוד לדעת "תנא קמא", שמגדיר את ה"חרום"-"שחוטמו שקוע". וחכמים ענו לרבי יוסי: הפלגת... ובלשון ימינו: "הגזמת..."
"הפלגת" - מופע יחידאי בש"ס

2.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ח הלכה ז:

ששה בחוטם ואלו הן: מי שעיקר חוטמו שוקע, אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזה חרום האמור בתורה, מי שאמצע חוטמו בולט למעלה, מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה, מי שחוטמו עקום לצד אחד, מי שחוטמו גדול מאיבריו, מי שחוטמו קטן מאיבריו, וכיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה הרי זה מום.

הרמב"ם מסביר את "חרום" האמור בתורה לא כמשנתנו [ולא כרבי יוסי בברייתא] אלא כחכמים בברייתא.

3.
כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ח הלכה ז:

ששה בחוטם וכו'. שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש"י שקוע למעלה בין עיניו
ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני'
ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא
ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי"ל כההיא סתם מתני'.

ה"כסף משנה" טוען שהרמב"ם היה צריך להכריע כמשנתנו וכרבי יוסי, מפני שמשנתנו היא "סתם משנה" [ונראה שצריך לפסוק כרבי יוסי גם מכח הכלל, שהלכה כרבי יוסי מפני שנימוקו עימו – ויתכן שכלל זה נכון רק במשנה ולא בברייתא – כבסוגייתנו]. וקשה על הרמב"ם שפסק דווקא כחכמים בברייתא.

4.
והוא מסביר, שיתכן שהלכה דווקא כחכמים מפני שבברייתא חכמים ענו לרבי יוסי "בלשון תימה", ללמדנו שדינו של רבי יוסי "לאו סברא היא", וממילא, גם הסברא של ה"סתם משנה" לא מתקבלת.

5.
וקצת קשה: הרי הדין כאן לא תלוי בסברא בכלל, אלא בהגדרת המושג "חרום" בתורה, וכנראה חכמים קיבלו זאת במסורת מרבותיהם.

6.
כמו כן קצת קשה: הרי יש לפנינו "סתם משנה" ולא מצינו כלל שאין הלכה כסתם משנה אם סברתם "לאו סברא היא"!

7.
ואולי הוא מתכוון לומר שמהעובדה שהגמרא הביאה את הלשון המיוחדת בברייתא משמע, ש"עורך הגמרא" מגלה לנו שהם – חכמי הגמרא – פוסקים כחכמים בברייתא, וכידוע: כאשר מוכח מסוגיית הגמרא כאחד התנאים הרי שכך הלכה אפילו אם היא סותרת לכללי הפסיקה "האישיים" שבין החכמים.

8.
וה"חזון איש" מסביר באופן מאד ייחודי והסטורי-מדעי [מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לז]: אין סתירה בין המשנה לחכמים בברייתא. דרך המשנה היא לתת רק את העיקרון הכללי ודרכה של הברייתא היא לפרט את הדינים בפועל. מדובר דווקא במשנה כגון משנתנו, שיש להגדיר ביטוי בתורה, והמשנה נותנת את הדוגמא הקיצונית להגדרת המושג "חרום" בתורה", ובאה הברייתא של רבי חייא "ושנה פרטי ההלכה שקבל מרבי, ושנה דרבי יוסי אמר... ואמרו לו הפלגת".

8.1
משמע מדבריו שחכמים ורבי יוסי נחלקו בכוונת המשנה. והרמב"ם פסק כחכמים בברייתא כדין "רבים" נגד "יחיד" [והכלל ש"הלכה כרבי יוסי" מפני שנימוקו עימו, לא חל בברייתא אלא רק במשנה], ולכן הרמב"ם פסק כחכמים בברייתא שכך הם הסבירו את המשנה עצמה.

8.2
לפי זה גם מובן מדוע הגמרא לא פתחה בשאלה "מתניתין מני"? כלומר, היא היתה יכולה לשאול [כמו בפעמים רבות בש"ס] כאיזה תנא סוברת משנתנו – כחכמים או כרבי יוסי בברייתא. אבל מכיון שחכמים ורבי יוסי באו "רק" להסביר את המשנה ברור שאין מקום לשאלה "מתניתין מני".

8.3
ואולי דברי החזון איש מתאימים דווקא לברייתות יסודיות וידועות לכל שמובאות בנוסח פתיחה של "תנו רבנן".