אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן"
לנידונה של מרת פראנה הכהן בת רבי משה סג"ל הלוי
בכורות מו ע"ב
צער גדול אפף את מרת פראנה הכהן מתושבות העיר ונציה לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. בעלה רבי יהושע הכהן נסע לרגל מסחרו ליוון ולא שב, והיא מתענה בעגינותה מזו תקופה ארוכה. והנה באחד הימים פגש אביה רבי משה הלוי נכרי אחד ממכריו. "צר לי על חתנך יהושע" - פנה אליו הנכרי. "ומה אירע לו?" ביקש רבי משה הלוי לברר. והנכרי סיפר על המסע המשותף שערכו ליוון כאשר בדרכם טבעה הספינה ורוב יושביה טבעו. "אני הייתי מהניצולים הבודדים. לאחר יומיים נסחפו אל היבשה גופותיהם של רוב הנוסעים ובהם אף חתנך" המשיך הנכרי וסיפר. "ומנין לך שהיה זה חתני?" ביקש רבי משה לדעת. והנכרי השיב "ראיתיו והכרתיו מימים רבים וגם אכלנו יחד בספינה וראיתי אותו אחר שהעלהו הים במלבושיו שהיה לבוש בהם בספינה".
הזדרז רבי משה ופנה אל בי דינא רבה דקהילת ונציה על מנת למסור את העדות אותה שמע מפי אותו נכרי. שמא על ידה תבוא ארוכה לעגינותה של בתו מרת פראנה.
לאחר כחודשיים הגיע יהודי נוסף אל בית הדין - רבי דוד ברבי יקותיאל שמו. הלה שנכח יחד עם רבי משה הלוי בעת שפגשם הגוי, הגיע אל בית הדין ומסר עדות מפורטת יותר אותה שמע מפי הנכרי. הוא הוסיף על עדותו של רבי משה וסיפר כי הנכרי העיד בפניו על סימנים ייחודיים בזקנו, בחוטמו ובפניו של היהודי הטובע - סימנים שעדים יהודים שהגיעו לבית הדין אישרו כי אכן היו קיימים בגופו של רבי יהושע הכהן. עמדו חברי בית הדין, העלו על הכתב את העדויות המפורטת של שני היהודים, ושיגרו אותן אל רבה של ממלכת ונציה בימים ההם, הוא ניהו הגאון רבי מאיר קצנלנבויגן רבה של פדובה הסמוכה ומצודתו פרוסה למרחקים, כדי לברר את דעתו בעניין סבוך זה.
כידוע דיני עגונה והתירה הרי הם כמים שאין להם סוף, וכידוע עוד כי בעדות על הנכנס למים שאין להם סוף - כעדות על ספינה שטבעה, הצריכו חז"ל סימנים מובהקים אם נמצאה גופתו לאחר מכן. ומכל מקום עינם וליבם של חכמים הייתה נתונה תדיר למצוא פתח של ממש להיתר עגונות, ואף מהר"ם פדובה (שו"ת סימן לה-לו) תר אחר טעמים להתיר את מרת פראנה מעגינותה.
"חזינא קמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במים שאין להם סוף, רק שימצאו קצת ראיות לעלילותם" - פותח מהר"ם פדובה את תשובתו, אך כותב מייד כי קשה מאוד להסתמך על עדות השמיעה אותה שמע אבי הטובע, מן הנכרי. שכן כאומר על עדות של טביעה לבד במים שאין להם סוף אמרו חז"ל שאין להסתמך (שמא אף שראה הרואה את פלוני טובע בים או באוקיינוס, עלה זה במרחקים וניצל), ולפיכך אף שהנכרי מעיד שכל יושבי הספינה טבעו וביניהם רבי יהושע הכהן, אין להסתמך על עדות זו. ברם, כאמור הוסיף הנכרי והעיד כי ראה שהטובע לבוש היה בבגדים אותם הכיר משום שלבשם בעודו על האוניה - ולפיכך הרי זה כמי שהכיר את המת בסימנים מובהקים שניתן להסתמך על עדותו.
ברם ממשיך מהר"ם פדובה וכותב: "לבי נקפי להיות נשען על זה לבד להתירה באשר יש להסתפק בנידון זה אחר שלא נחקר הנכרי במה הכיר הבגדים", ומשום שבסוגייתנו מבואר שאף שהקילו בעדות עגונה להתירה עד שמקבלים את העדות מפי עבד ואשה, מכל מקום אין נוהגים בקולא זו אלא אחר שהחמירו בעדות מתחילה - והיינו שיש לחקור את המעיד כהלכה ורק לאחר שדבריו נמצאו ברורים והגונים, כי אז ניתן להקל בעדותו ולהסתמך אף על פסולי עדות בכל מקום אחר. אך כאן כאשר הנכרי לא העיד באלו סימנים הכיר את הבגדים, שמא לא היו אלו סימנים מובהקים כי אם סימנים קלושים - סימנים של צבע הבגדים. ( - אין מתירים עגונה להינשא אם העדות לפיה מזהים את בעלה כנפטר לפי צבע הבגדים), וכיון יש כאן ספק זה שמא הרי זה כמבואר בסוגייתנו שאם יש חסרון בגוף העדות - הרי אין אנו מקבלים אותה. אמנם מאידך - ממשיך מהר"ם פדובה ומסתפק, שמא יש לבאר כי מה שאמרו בסוגייתנו שיש להחמיר בקבלת עדות אשה, היינו כאשר ידוע לנו כי העד לא ראה כי אם סימן אחד שאינו מספק (כגון שראה רק את פדחתו של הנפטר בלא צורת הפנים), אבל כאשר אין ידוע לנו לפי מה הכירו - שמא אין זה חסרון בגופה של עדות, אף שיש להסתפק כיצד בדיוק הכיר את הנפטר.
ומכל מקום לגופה של מרת פראנה המדוברת, הצטרף מהר"ם פדובה והסכים עם חברי בית הדין דוונציה שנטו להתיר את העגונה, כי אף שכאמור הסתפק אם ניתן להסתמך על עדותו של הנכרי שזיהה את הנפטר לפי בגדיו, מכל מקום הסתמך על העדות הנוספת שהגיע לבית הדין דוונציה ובה מסר הנכרי גם סימנים שהיו בגופו של הנפטר. והוא חותם: "לכן הנני להסכים עם חבירי הנ"ל אשר קבלו העדות עמי להתיר אשה זו להנשא לאיש. נאם הטרוד מאיר מבית קצנלנבויגן".
