הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר הביטויים: "מימרא"; "תנינא"; "הכי השתא"; אביי ורבא

[הסבר הביטויים]

בכורות לו ע"א

"א"ר אילעא: לא היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו - נאמן. מאי קמ"ל - שהפה שאסר הוא הפה שהתיר? תנינא: האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה, אני - נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר! מהו דתימא: התם הוא - דאי בעיא לא אמרה, אבל הכא - דלא סגיא דלא אמרה, דקדשים בחוץ לא אכיל, אימא לא הפה שאסר הוא - קמ"ל, דאי משום הכי - הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה.
מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, וא"ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא, אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא, ואתא וא"ל, באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו מיא לא הוו ואמר רבא: מה לו לשקר, אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי ואמר אביי: מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן! .
הכי השתא! התם - ודאי איכא מיא, התם ודאישדי ביה מומא? חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן מה לו לשקר.
יתיב רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא, א"ל רבא זוטי לרבינא: אנן משמיה דר' אילעא מתנינן לה.. 

מבנה הסוגיה:

1.
בדפוסים כתוב "א"ר אילעא..", ואי אפשר לדעת אם מדובר בתנא והיה ראוי להיות "אמר רבי...", או שמא מדובר באמורא, והיה ראוי להיות "אמר רב...". [על עניין זה ועל דוגמאות נוספות ראה בהרחבה בהקדמה לאטלס "עץ חיים" של הרב הלפרין]. בסוגייתנו בפשטות מדובר באמורא ולא בתנא. אם כי יתכן שמדובר בתנא למרות שאין כאן פתיחה מפורשת לדברי תנאים אבל יכול להיחשב כמימרא תנאית [תלוי אם שייך לומר מימרא על תנא בלי קידומת של "איתמר"].

2.
לגבי רבי אילעא האמורא מדובר באמורא בדור השני-שלישי [מסר דברים בשם רב וגם בשם ריש לקיש], ולא בתנא רבי אילעי שהיה אביו של רבי יהודה. האיות של שמו משתנה. יש "אילעא", ויש "אילעי", ויש "אילעאי".
וראה ב"מתיבתא", בסוף הערה טז.

3.
בקטע הנ"ל הגמרא משתמשת פעמיים בשורש "תני". בפעם הראשונה כקושיה: "תנינא..." כלומר, למדנו את דינו של רב אילעא כבר במשנה ומה הוא בא לחדש. ואילו בסוף הקטע דבריו של רב אילעא עצמו מוגדרים כ"מתנינן".

4.
בהמשך הגמרא מביאה את דינו של "רבא" ואת דינו של "אביי" שנראה שחולק עליו ומתוך כך מקשה על דינו של רב אילעא.

5.
תוספות מסכת בכורות דף לו עמוד א:

ואמר רבא מה לו לשקר – "רבה" גרסינן שהיה רבו של אביי ולא "רבא" דרבא אית ליה בהדיא בחזקת הבתים (ב"ב דף לג:) דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאמר דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כו'.

תוס' מסביר שיש לגרוס כאן "רבה". כי "רבא" – חברו של אביי – סובר כאביי עצמו במסכת בבא בתרא.
ומובא ב"מתיבתא", הערה יד שנימוק נוסף לגרוס "רבה" הוא, כי תמיד "אביי" מופיע לפני "רבא".

5.1
כמו כן מביא את המהרש"א, שמסביר, שאין לשנות ל"רבה", ועל קושיית תוס' הוא עונה שבאמת "רבא" בתחילה אמר את דינו כאן, ואחר כך הסכים להודות ל"אביי", ואז הובאה כך דעתו ה"מתוקנת" במסכת בבא בתרא. אולם המהרש"א לא מתייחס לטענה שאם בסוגייתנו מדובר ברבא מדוע הוא הוזכר לפני אביי.

5.2
ועל זה נראה לענות בפשטות: בסוגייתנו דברי אביי "מורכבים" על דברי "רבא". רבא קובע עיקרון שיש כלל של "הפה שאסר – הוא הפה שהתיר", ואביי מגביל את העיקרון רק למקרים שנאמנות "הפה שאסר" איננו נגד עדים.

6.
הגמרא דוחה את הקושיה על רב אילעא. הפתיחה לדחיה היא על ידי הביטוי "הכי השתא". כנראה שאין זו רק דחיית הקושיה אלא גם אישור שאמנם הלכה צריכה להיות כרב אילעא.