סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא – עקצן צהוב

 

"רבי אידי סרסיה דרב ששת הוה שמעה מיניה. אזל אמרה בי מדרשא, ולא אמרה משמיה. שמע רב ששת איקפד, אמר: מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא. ורב ששת מאי נפקא ליה מינה? דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב, אגורה באהלך עולמים. וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" (בכורות, לא ע"ב).

 פירוש: ר' אִידִי סָרָסֵיהּ [שמשו] של רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה שָׁמְעָהּ מִינֵּיהּ [היה שומע אותה, שמועה זו, ממנו] מפי רב ששת, אֲזַל אֲמַרָהּ בֵּי מִדְרְשָׁא וְלֹא אֲמַרָהּ מִשְּׁמֵיהּ [הלך ואמר אותה בבית המדרש ולא אמרה משמו] של רב ששת, שָׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְפַּד [הקפיד עליו] על שלא אמרה משמו, אָמַר: מַאן דַּעֲקִיץ לִיעֲקְצֵיהּ עַקְרַבָּא [מי שעוקץ אותי, פוגע בי שיעקוץ אותו עקרב]! ושואלים: וְרַב שֵׁשֶׁת מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ [מה יוצא לו מזה] אם אומרים בשמו או אין אומרים בשמו, שהקפיד כל כך? ומשיבים: כפי שאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב [מהו שנאמר] שביקש דוד "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים" (תהלים סא, ה)? וְכִי אֶיפְשָׁר לָאָדָם לָגוּר באותה שעה בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים, בעולם הזה ובעולם הבא? אֶלָּא כך אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עשה שיאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, גם לאחר שאמות, ובכך אזכה לחיות באותה שעה גם בעולם הזה. שכך אָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם (משמו) של ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת (רוחשות ולוחשות) באותה שעה בַּקֶּבֶר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: עקצן צהוב (עקרב צהוב)   שם באנגלית: Deathstalker   שם מדעי: Leiurus quinquestriatus


נושא מרכזי:  על "מידה כנגד מידה" בעונשו של רב אידי?


גערתו של רב ששת שנאמרה בלשון של מידה כנגד מידה, "מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא", מבטאת אולי את העובדה שלפגיעה בו היה אופי של עקיצה ולכן גם העונש היה מסוג זה. המונח "מאן דעקיץ" אומר דרשני ובספרות חז"ל אנו לא מוצאים לו מקבילה בהקשר זה. בלשון ימינו משמש המונח "עקיצה" בהקשר של פגיעה בכבודו של אדם על ידי דיבור אך באופן עקיף ומוסווה. על פי סוגייתנו עיקר הפגיעה ברב ששת לא היה מיידי והוא עלול היה להתבטא רק בעתיד כאשר ימנע ממנו שכר אמירת דברי התורה בשמו. אם נפרש שכוונת רב ששת היתה לקלל את רב אידי ולגרום לעקיצתו על ידי עקרב הרי שהסיבה היא, אולי, משום ש"עקיצת" רב אידי דמתה לעקיצה של עקרב או בעל חיים ארסי אחר שכמעט אינה מורגשת, אך השפעתה העיקרית מתבטאת רק מאוחר יותר עם התפשטות הארס.

בניגוד להסבר זה הרי שרש"י מפרש כאן: "מאן דעקץ - מי הוא שעקצני ונשכני שלא אמרה משמי תעקציה עקרבא, שמתא". אין מדובר בעקיצת עקרב ממש אלא בנידוי וה"מידה כנגד מידה" על פי פירושו מבוססת יותר על דמיון לשוני. ב"הרחבה" נראה שהשם עקרב איננו מתייחס בהכרח לבעל החיים אלא נעשה בו שימוש כדי לתאר כלים עוקצים. ניתן לשער שגם "עקיצת עקרב" איננה בהכרח עקיצה המתבצעת על ידי בעל החיים. ניתן לייסר בשוטים דוקרניים ולדקור בעזרת כלי דמוי עוקץ עקרב. גם דיבורים עלולים לעקוץ ולכן הקב"ה מאמץ את רוחו של יחזקאל כנגדם: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה".

בדומה לכך מפרש תוי"ט (בהערה) את המשנה באבות (פ"ב מ"ט) "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב וכו'". "ואמנם נראה לי עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים. כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב, וכדבפרק מרובה גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא. הכא נמי היו אלו הכינויים שבמשנתינו גם כן ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות של חכמי המשנה".

 

           
עקצן צהוב  צילם: אבי בן זקן   עוקץ עקרב         צילם: JAdams1776

   

הרחבה

במקורות רבים המתארים בעלי חיים ארסיים ומסוכנים אנו פוגשים את צמד בעלי החיים עקרב ונחש. בדברים (ח ט"ו) אנו מוצאים: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם וכו'". במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד) נאמר: "... וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, שני בורות היו אחד מלא צרורות ואחד מלא שרפים ועקרבים וכו'". במשנה באבות (פ"ה מ"ה): "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ... ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם וכו'" ובמשנה בפרה (פ"ז מ"ט): "מי שהיו מימיו על כתפו והורה הוראה והראה לאחרים את הדרך והרג נחש ועקרב ונטל אוכלים להצניעם פסול ... הנחש והעקרב שהיו מעכבים אותו כשר וכו'". ובגמרא בשבת (קכא ע"ב): "בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? - דילמא לפי תומו. דאמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו". מפרש רש"י במקום: "צרעה אני הורג - בשבת, לכלות מזיקין, ואף על פי שאינה מועדת כאלו". על פי פירושו הנחשים והעקרבים מסוכנים יותר מאשר צרעות וכל שכן שמותר להרגם.

בהשוואה בין הסכנה הקיימת בנחשים לעומת עקרבים הרי שמכמה מקורות משתמע שהעקרבים מסוכנים יותר. במסכת ברכות (לג ע"א) אנו לומדים: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק. מיתיבי: נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו שמת! - שאני התם, דאגב איצצא מזקי". מפרש רש"י: "אבל עקרב פוסק - ונוטלו, לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך". ייתכן ומכאן הסיק רע"ב את פירושו למשנה באבות המתארת את הזהירות הדרושה ביחס לתלמידי חכמים ומשווה בין עקרב ונחש (שרף): ופירש "עקיצת עקרב - קשה מנשיכת נחש". מפירוש רש"י משתמע שהסכנה של העקרב איננה בעוצמת העקיצה אלא בנכונות שלו לעקוץ. הדבר נלמד מהירושלמי (ברכות פרק ה דף ט טור א /ה"א): "אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב מפסיק. למה? דמחייא וחזרה ומחייא". על פי הירושלמי העקרב "עוקץ וחוזר ועוקץ" גם ללא התגרות האדם ואילו הנחש מכיש רק כאשר חש מאויים על ידי האדם. מדברי האומנת של אביי המובאים בגמרא בכתובות (נ ע"א) ניתן להסיק שהעקיצה עצמה מסוכנת מאד ועלולה לגרום למוות אם כי דבריה מתייחסים רק לילד בן שש: "אמר אביי, אמרה לי אם: האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי; מאי אסותיה? מררתא דדיה חיורתא בשיכרא, נשפייה ונשקייה וכו'"(1). מוסיף שם רש"י שקיימת תרופה העשויה למנוע את המוות: "לא חיי - אם לא ברפואה בדוקה". רש"י לא מציין מהי אותה "רפואה בדוקה" וייתכן והכוונה לתרופה שהציעה אומנתו של אביי.

על הסכנה בעקרבים אנו לומדים מהלכות שונות המופיעות בספרות חז"ל. לגבי בדיקת חמץ אנו לומדים: "תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק - מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב - כי משתמש היכי אישתמש? - לא צריכא, דנפל" (פסחים, ח ע"א). לגבי נעילת סנדל ביום כיפור: "כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. החיה תנעול את הסנדל - משום צינה. אמר שמואל: אם מחמת סכנת עקרב – מותר" (יומא, עח ע"ב). מפרש שם רש"י: "אם מחמת סכנת עקרב - מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול".

המאפיין הייחודי לעקרבים המבדיל אותם מכל בעלי החיים כולל שאר בני המחלקה אליה הם שייכים (מחלקת  העכבישניים) הוא העוקץ המיוחד שלהם המחובר לקצה הבטן שאותו הם נועצים בעת הצורך בתנועה קדימה מעל גבם (ראה תמונות). משום כך נקראו אביזרים הדומים לעוקץ העקרב על שמו. במלכים א' יב י"א אנו מוצאים את רחבעם אומר לעם: "ועַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". ההקבלה בין הייסור בשוטים ועקרבים הביאה את רש"י להוציא את המילה "עקרבים" מפשוטה ולפרש: "עקרבים - אשגלנטי"ר (איגלינטייר"ש eglentier = ) בלע"ז שעוקצין כעקרב". ד"ר משה קטן (אוצר לעזי רש"י) מפרש שהכוונה לענפי ורד הבר שבעזרתם ניתן היה לייסר. אם אביו של רחבעם ייסר את העם בעזרת שוטים חלקים הרי שרחבעם איים לייסר בעזרת שוטים שעליהם פזורים קוצים הדומים לעוקצי עקרבים. באופן דומה אנו מוצאים ביחזקאל (ב ו'): "וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". כאן מפרש רש"י בשתי פנים: "עקרבים - אגלינטייר"ש בלע"ז. ל"א עקרבים ממש וכן תרגם יונתן ובגו עמא דעובדיהון דמן לעקרבין את יתיב". על פי רש"י סלונים הם קוצים (וסלונים - לשון קוצים וכן סלון ממאיר וקוץ מכאיב") והם מקבילים לעוקצי העקרבים.

כלי נוסף הנקרא עקרב על שם עוקצו מופיע במשנה בכלים (פי"א מ"ה): "עקרב של פרומביא טמאה ולחיים טהורים וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "ועקרב שלה, הוא קצה הברזל הנכנס בפי הבהמה כדי להכות בחכה ויש לו קצה כעין עקרב, וקוראין אותו עושי הרסנים "אללסאן". במשנה בכלים (פי"ב מ"ג): "... עקרב בית הבד טמאה ואונקלי שבכותלים טהורה". גם כאן מפרש הרמב"ם: "ועקרב בית הבד, עקרב קורת מסחטת הזיתים והוא ברזל בקצה הקורה". תאור של מבנה כלי זה מובא בדברי הר"ש: "עקרב בית הבד - יש לפרש כעין עקרב של פרומביא דלעיל (פי"א מ"ה), ברזל עקום הקבוע בקורת בית הבד לתלות בו כלים".
 

 


(1) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: הַאי בַּר שִׁית דְּטָרְקָא לֵיהּ עַקְרַבָּא בְּיוֹמָא דְּמִישְׁלַם שִׁית [ילד זה בן שש שעוקץ אותו עקרב ביום שהוא משלים שש שנים] לָא חַיֵּי [איננו חי]. מַאי אֲסוּתֵיהּ [מה רפואתו] מְרִרְתָּא [מרה] של דַּיָּה חִיוַּרְתָּא [לבנה] בְּשִׁיכְרָא [בתוך שיכר], נְשַׁפְיֵיהּ וְנַשְׁקְיֵיהּ [ישפשפוהו בזה וישקוהו] במשקה זה.
 

 

מקורות עיקריים:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 210).
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 263).

לעיון נוסף:

בפורטל הדף היומי: "שלושה באין בהיסח הדעת ... מציאה ועקרב"

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר