הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
אחריות שופט או דיין בנזיקין
בכורות כח ע"א
אדם שהזיק לחברו חייב לפצות אותו על הנזק שנגרם לו. ואולם, ישנו כלל שאומר ש'גרמא בנזיקין פטור', ולכן נזק שנגרם בעקיפין ממעשה שעשה אדם אחד, לא יוצר חבות משפטית שאפשר לתבוע על פיה את המזיק.
יחד עם זאת, ישנו מושג הדומה במקצת לגרמא, ובלשון חז"ל הוא נקרא דינא דגרמי. כאן מדובר על נזק הרבה יותר ישיר, אך הוא עדיין לא נזק שנגרם ישירות מהמזיק. לדוגמא: מישהו שקורע צ'ק שהיה בידי חברו. מבחינה כספית הוא גרם לו לנזק של חתיכת נייר קרוע, אבל מבחינה מעשית, עכשיו לניזוק הרבה יותר קשה לגבות את החוב שכותב הצ'ק היה חייב לו.
דוגמא נוספת: שופט רשלן אשר פסק בניגוד להלכה המקובלת, וממילא גרם נזק לאחד מהצדדים. האם ניתן לשפוט את השופט על כך? שאלה זו, מלבד היותה קשורה למושג 'דינא דגרמי', קשורה גם לשאלת החסינות המשפטית של השופטים, ובשיעור זה ברצוני לבחון את הסוגיה הזו. המשנה שאותה למדנו השבוע בדף היומי אומרת כך:
1. משנה בכורות פרק ד משנה ד
מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טמא את הטהור וטהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם. מעשה בפרה שנטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון, פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם:
ראינו, אם כן, שהמשנה קובעת שדיין שטעה בדינו צריך לשלם את הנזק, אך אם הדיין הוא מומחה הוא אינו צריך. ואומרת על כך הגמרא:
2. תלמוד בבלי בכורות כח, ב
לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי? א"ר אילעא אמר רב: כגון שנשא ונתן ביד; בשלמא חייב את הזכאי - כגון שנשא ונתן ביד, אלא זיכה את החייב - היכי דמי? אי דאמר ליה פטור אתה - והא לא נשא ונתן ביד! אמר רבינא: כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו. טימא את הטהור - דאגע בהו שרץ טיהר את הטמא - שעירבן עם פירותיו:
ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים... ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה, וטעה בדבר משנה חוזר! חדא ועוד קאמר, חדא - דטעה בדבר משנה חוזר, ועוד א"נ בשיקול הדעת טעיתה - מומחה לב"ד אתה, וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם.
ראינו, אם כן, שלוש סיבות לזכות את הדיין:
דינא דגרמי – אם לא נשא ונתן ביד רק ר' מאיר דן דינא דגרמי. אבל אם הוא נשא ונתן ביד זה לא דינא דגרמי.
טועה בדבר משנה – משמע שמי שטועה בדבר משנה פטור מלשלם מכיון שהדין חוזר, וגם אם אי אפשר כבר להחזיר את הדין – שהרי הוא האכיל את הבהמה לכלבים – אין זו אשמת הדיין אלא אשמת בעל הפרה, ולכן הדיין פטור מלשלם.
מומחיות – ר' עקיבא אמר לר' טרפון שמי שהוא מומחה לבית דין פטור מלשלם.
ואולם, בסוגיות אחרות בש"ס אנו מוצאים סיבות נוספות לפטור. הסוגיה בתחילת מסכת סנהדרין מוסיפה שאם בעלי הדין קיבלו עליהם את הדיין הוא יהיה פטור מלשלם, וכן אם הוא קיבל רשות מראש הגולה. לא ברור האם קבלת רשות מראש הגולה היא מה שנקרא 'מומחה לבית דין', אבל רוב הפוסקים הבינו שאלו שני דברים שונים:
3. תלמוד בבלי סנהדרין ה, א
תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו: אם קיבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא - זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא - דיניה דינא, שמע מינה. אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא - לישקול רשותא מבי ריש גלותא.
סוגיה נוספת במסכת סנהדרין מביאה שיקול נוסף, והוא שכאשר ישנו מומחה גדול יותר מהדיין הזה אפשר להחזיר את הדין, ואז הדיין ודאי יהיה פטור מתשלום. אבל כאשר אין מומחה גדול יותר הדיין אינו יכול כלל להחזיר את הדין.
4. תלמוד בבלי סנהדרין לג, א
דיני ממונות מחזירין כו'. ורמינהו: דן את הדין, זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם מביתו! אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן - במומחה, כאן - בשאינו מומחה. - ובמומחה מחזירין? והקתני: אם היה מומחה לבית דין - פטור מלשלם! - אמר רב נחמן: כאן - שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן - שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין. רב ששת אמר: כאן - שטעה בדבר משנה, כאן - שטעה בשיקול הדעת. דאמר רב ששת אמר רב אסי: טעה בדבר משנה - חוזר, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר. אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? - אמר ליה: אין. - אפילו בדרב ושמואל? - אמר ליה: אין. - אפילו בדידי ודידך? - אמר ליה: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן? היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך - היינו שיקול הדעת.
ראינו, אם כן, מספר שיקולים לקבוע האם בכלל אפשר להחזיר את הדין, וכן האם הדיין חייב לשלם פיצויים:
השאלה אם אפשר להחזיר את הדין תלויה בשאלת המומחיות של השופט, ובמה היתה הטעות שלו. בדרך כלל אם אפשר להחזיר את הדין לא עולה שאלת החיוב הממוני של השופט, אבל ישנם מקרים שבהם החזרת הדין אינה אפשרית באופן טכני, כגון שהאדם שזוּכָּה בטעות הלך למדינת הים או שאכלו את הבשר וכו'.
במידה ואי אפשר להחזיר את הדין צריך לדון האם השופט חייב לשלם, ושאלה זו תלויה בשאלה האם דנים דינא דגרמי, האם השופט התמנה באופן רשמי, האם הוא דיין מומחה, והאם קיבלו בעלי הדין עליהם את השופט.
נחלקו הראשונים ביחס שבין כל הגורמים הללו, וישנן מספר שיטות. הרי"ף סובר שכל המושג של דינא דגרמי לא שייך לגבי דיינים, והגמרא העלתה זאת רק כהוה אמינא, שהרי אם נחייב שופט שאינו מומחה בדינא דגרמי, אף אחד לא יסכים לשפוט אם אינו מומחה:
5. רי"ף (ר' יצחק אלפסי, המאה ה-11, מרוקו) מסכת סנהדרין דף יב עמוד א
היכא דטעה בדבר משנה אפילו לרב חסדא חוזר ל"ש נשא ונתן ביד ול"ש לא נשא ונתן ביד וזו אינה צריכה לפנים ולא לפני ולפנים. אבל היכא דטעה בשיקול הדעת הא מילתא ודאי צריכה עיונא ודקדוקא וכבר עיינינן אנן ודייקינן לה להא מילתא ואשכחן לה ה' בבי: חדא מומחא ונקיט רשותא מריש גלותא למידן דינא וטעה בשיקול הדעת, ובבא תניינא מומחה דלא נקיט רשותא אבל קבלוהי עלוהי בעלי דינא, ובבא תליתאה מומחה דלא נקיט רשותא ולא קבלוהי עלוהי בעלי דינא, ובבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלוהי בעלי דינא למידן להו דינא וטעה, ובבא חמישאה דליתיה מומחה ולא קבלוהי בעלי דינא. אלין חמשא בבי דדייקינן בהאי ענינא וצריכינן לברורי דינא דכל בבא ובבא מינייהו:
בבא קמא כד הוי דייני מומחה ונקיט רשותא מריש גלותא וטעה בשיקול הדעת ואין משלם ל"ש נשא ונתן ביד ול"ש לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם כדאמרינן אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ולא לשלם לינקוט רשותא מבי ריש גלותא וכיון דהוא פטור מלשלם הדר דינא כדפרישנא בטעמא דרב חסדא דכל היכא דאיכא פסידא למארי דינא הדר דינא:
ובבא תניינא מומחה דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא אבל קבלוהי בעלי דינא דיניה נמי כמאן דנקיט רשותא מריש גלותא ואי טעי חוזר ואינו משלם לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד...
ובבא תליתאה מומחא דלא נקיט רשותא ולא קבלוהי בעלי דינא ודן דינא וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד משלם ואינו חוזר... ואם לא נשא ונתן ביד הדר דינא ואינו משלם...
ובבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלוהי בעלי דינים וטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו... ואם לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם והדר דינא...
ובבא חמישאה דליתיה מומחה ולא קבלוהי בעלי דינים הא ודאי דיניה לאו דינא בין טעה ובין לא טעה... ואי טעה וקא אניס ליה לבעלי דין ואפיק מיניה ממונא ונשא ונתן ביד מחייב לשלומי מדיליה והדר הוא שקיל מהאיך משום דדיניה לאו דינא הוא ואם לא נשא ונתן ביד הדר מרי דינא לחבריה ושקיל מיניה מאי דיהיב ליה ואי ליתיה דלישקיל מיניה משלם ליה מדיליה דכיון דלאו דיינא הוא הוה ליה כגורם לאבד ממון חבירו וקי"ל דדיינינן דיני דגרמי.
...דכי אית ליה לר"מ דינא דגרמי בדינא דנזיקין הוא דאית ליה הכי אבל גבי דיינא לית ליה האי סברא דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם ועוד אי משום דינא דגרמי דמחייבת ליה אפילו טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזור לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד לדבריו יהא חייב ולמה יהא פטור והלא הוא גם הוא גורם לאבד ממונו של זה וכי מפני שטעה בדבר משנה יהא נשכר
(טבלה המסכמת את הדברים מובאת כאן). בשלב זה ברצוני להדגיש חידוש אחד של הרי"ף, והוא שבכל מקרה דיין שלא נשא ונתן ביד לא יתחייב לשלם למרות שבדרך כלל דנים דינא דגרמי, כי אחרת דיינים לא יסכימו לדון. החריג היחיד לכך הוא דיין שאינו מומחה ולא קיבל רשות ולא קיבלוהו עליו, שאז הוא חייב לשלם למרות שזה דינא דגרמי.
אבל הרמב"ם כתב אחרת, והוא סובר שאם דיין טעה באופן שהיה צריך להחזיר את הדין, אבל מסיבה טכנית אי אפשר לעשות זאת, הדיין חייב לשלם. למרות שבדרך כלל לא דנים דינא דגרמי, במקרה של דיין היה עליו להיזהר יותר, ולכן הוא חייב לשלם:
6. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכות א-ד
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק.
טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר, אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן, הואיל והוא מומחה חוזר הדין, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם, אחד הנוטל רשות מראש גלות או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ כמו שביארנו.
היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין וטעה בשקול הדעת, אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו.
אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין אע"פ שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין, לפיכך אין דיניו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני בית דין, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה, ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא.
גם הרמב"ם וגם הרי"ף הסכימו לכך שדיין מומחה או שקיבלוהו עליו בעלי הדין שטעה בשיקול הדעת, הדין לא אמור לחזור, ולכן כאשר הדיין נשא ונתן ביד הדין יישאר על כנו והדיין ישלם מכיסו. אבל כאשר הדיין לא נשא ונתן ביד, אם נשאיר את הדין כפי שהוא ייגרם נזק לא הוגן, ולכן יש להחזיר את הדין כל עוד זה אפשרי באופן טכני. אבל כאשר זה אינו אפשרי באופן טכני, נחלקו הרמב"ם והרי"ף: הרי"ף סבור שבכל מקרה הדיין יהיה פטור מלשלם, שהרי אחרת אף אחד לא יסכים להיות דיין, ואילו הרמב"ם סובר שבמקרה כזה הוא יהיה חייב לשלם.
בעל המאור, לעומת זאת, סבור שבכל מקרה אין להחזיר את הדין, ואם הדבר יגרום עוול לאדם – הרי שהדיין ישלם מכיסו. לשיטתו, גם אם מבחינה טכנית אפשר להחזיר את הדין לא מחזירים את הדין אלא משאירים אותו על כנו, והדיין ישלם מכיסו. חידוש נוסף של בעל המאור הוא שכאשר דיין שאינו מומחה ולא קיבל רשות ולא קיבלוהו עליו טעה, הרי שדינו אינו דין ולכן אם סמכו עליו הרי זו פשיעה של בעלי הדין, והוא דוקא יהיה פטור מלשלם. כך הוא מסביר גם את העובדה שהטועה בדבר משנה פטור מלשלם, כי בעל הדין לא היה צריך להסתמך עליו:
7. בעל המאור (ר' זרחיה הלוי, המאה ה-12, פרובנס) סנהדרין דף יא עמוד א
הלכך טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם ובטועה בשקול הדעת אשכחנא ביה ארבעה בבי.
בבא קמא מומחה שאין גדול ממנו מה שעשה עשוי ופטור מלשלם...
בבא תנינא מומחה שיש גדול ממנו מחזירין ופטור מלשלם...
בבא תליתאה בי דינא דליתיה מומחה... אע"ג דקבלוה עלייהו בעלי הדין אי נמי גמיר וסביר ולא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא... אי טעה מיחייב נמי לשלומי כדתנן דן את הדין וכו' ואע"פ שדינו כדין מומחה מאחר שהוא גמיר וסביר ה"מ לדון לכתחלה ביחידי אבל לשלם טעותו דינו כדיין שאינו מומחה לפי שלא נתבררה המחאתו כל היכא דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דין
בבא רביעאה דליתיה דינא ואצ"ל שאינו מומחה כגון דלא גמיר אע"ג דקבלוה עילויהו בעלי דינא אי נמי גמיר ולא סביר ולא קבלוה עילויהו שניהם שוין הא ודאי דיניה לאו דינא בין טעה בין לא טעה... הלכך לאו כלום עבד בין טעה בין לא טעה בין נשא ונתן ביד בין לא נשא ונתן ביד ונמצא חומרו קולו שפטור מלשלם מפני שבעל הדין פשע בעצמו שסמך עליו ועשה על פיו או שהניחו לשאת ולתת בשלו לפי שאין עליו שם דיין כלל ואם כפאו לבעל הדין ובעל כרחו נשא ונתן בשלו אם אפשר להחזיר את הדין מחזירין אותו ואם א"א להחזיר דנין אותו כדין גזלן ולא מיקרי עליה שם דיין כלל
...ואי קשיא לך כיון דקי"ל דדיינין דינא דגרמי אמאי אמרי' טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם אפי' בשא"א להחזיר את הדין כגון פרה של בית מנחם דליתא דתיהדר שהרי האכילה ר"ט לכלבים... טעמו של דבר זה כעין ההוא טעמא דפרשינן לעיל בבבא רביעאה ומשום פשיעותיה דבעל דין נגעו בה דכיון דטועה בדבר משנה הוא ידיעה טעותיה ולא איבעיא ליה לבעל דינא למיסמך עילייהו ולמעבד על פיו דה"ל לשיולי ולגלויי טעותא דהא דבר ברור הוא כדבר משנה הברורה הלכך בעל דינא הוא דפשע ודיינא לא עבד ולא כלום.
...ושמעתי משם א' מחכמי הדור שלפנינו שהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת שכל ההלכות פסוקות בידינו או מן התלמוד או מן הגאונים שאחרי התלמוד הלכך לא משכחת לה האידנא טועה בשקול הדעת אלא כל הטועין בדבר משנה הם טועים ואני לא נראו לי דברים הללו אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה ומן התלמוד מפורש בלא שום ספק לא טועה בדבר משנה הוא אלא טועה בשקול הדעת הוא.
בסוף דבריו כתב בעל המאור ש'טעות בדבר משנה' אינה מוגבלת למשנה בלבד, אלא גם לתלמוד. פוסקים אחרים אמרו שזה נכון גם למדרשי התנאים ולעוד ספרים מוסכמים. הבעיה היא שלפי דבריו של בעל המאור בעל דין שלא מכיר את כל המקורות הללו וסומך על מה שפסק הדיין נחשב פושע, וזה די קשה לומר. לכן פוסקים ראשונים רבים שכאשר הדיין טועה אפילו בדבר משנה ואי אפשר להחזיר את הדין – הדיין ישלם מכיסו:
8. מרדכי (ר' מרדכי בן הלל, המאה ה-13, אשכנז) סנהדרין פרק ד אות תשיב
הלכה רווחת בכל ישראל ובכל התלמוד דטעה בדבר משנה חוזר... אבל טעה בהוראת איסור והיתר והאכילה לכלבים הדיין עצמו ע"פ הוראתו אז חייב ודאי, דהוי מזיק ופושע אם לא יהיה מומחה.
להלכה, השולחן ערוך פסק כדברי הרמב"ם והרמ"א פסק כדברי המרדכי:
9. שולחן ערוך חושן משפט סימן כה סעיפים א-ד
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה... ואם אי אפשר לחזור, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהוא אלם, או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה לכלבים וכיוצא בזה, הרי זה פטור מלשלם; אף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. הגה: ויש חולקין
...טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהיא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כאחד מהם בפירוש, ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא, או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם, הואיל והוא מומחה, חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם...
היה הטועה מומחה בית דין, ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם לדון להם בדין, וטעה בשיקול הדעת, אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו; ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר, ישלם מביתו. הגה: וי"א דאפילו לא נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואין הדין חוזר. וכל זה כשלא קבלם עליהם בין לדין בין לטעות, אבל אם קבלם עליהם בין לדין בין לטעות, או בזמן הזה בשמכריחין הקהל הדיינים, על פי החרם, שיהיו דיינים בעל כרחם, לא ישלמו אפילו טעו, דמה להם לעשות ...
אבל מי שאינו מומחה, ולא קבלו אותו בעלי דינים, אע"פ שנטל רשות, ה"ז בכלל בעל זרוע, ואינו בכלל הדיינים, לפיכך אין דינו דין, בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים, אם רצה, חוזר ודן בפני ב"ד. ואם טעה ונשא ונתן ביד, חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין שנתן לו שלא כהלכה; ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים, ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוין להזיק הוא.
ואולם, הרמ"א הוסיף שבימינו, שמכריחים את הדיינים לדון, הרי הם אנוסים, ולכן הם לא צריכים לשלם אם הם טעו. וכתב על זה קצות החושן שאם הדיינים מקבלים שכר מבעלי הדין על עבודתם, זה מטיל עליהם שוב את האחריות לשאת בנזקים:
10. קצות החושן (ר' אריה לייב הלר, המאה ה-18, גליציה) חו"מ כה ס"ק יא
נראה דעכשיו בזמן הזה שנשתרבב המנהג ליטול שכר אע"פ דאנוסים הם על פי החרם מ"מ בשכר הוי להו למידק.
והמאירי כתב שגם במקומות שבהם אדם פטור מנזקים שנגרמו מדיבור שלו, ראוי לתלמיד חכם שישלם על נזקים שהוא גרם, לפנים משורת הדין:
11. בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, צרפת), בבא קמא דף צט, ב
מכל מקום ראוי לתלמידי חכמים ולאנשי מעשה לשלם כל נזק הבא מחמת דיבורם ולעשות עם שאר בני אדם לפנים משורת הדין.
לסיכום: ראינו כי דיין אינו חסין באופן מוחלט מפני תביעות על נזקים שנגרמו בעקבות פסק הדין שלו. ישנם מצבים שבהם הוא יהיה חייב לשלם וישנם מצבים שבהם רצוי שהוא ישלם. מעניין להשוות את הדברים לחוק האזרחי במדינת ישראל היום. סעיף 8 לפקודת הנזיקין מעניק חסינות לשופטים:
12. פקודת הנזיקין, סעיף 8
8. רשות שופטת
אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר -לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.
איך פותרים, אם כן, את מצוקתו של אדם שניזוק כתוצאה מפסק דין מוטעה, עיוות דין או עינוי דין, אם אי אפשר לתבוע את השופט? – המערכת המשפטית מצאה את הפתרון בכך שאפשר יהיה לתבוע את המדינה באחריות שילוחית. כך, לדוגמא, כתב השופט ורדי זילר בפסק דין שניתן לפני כאחת עשרה שנים:
13. פס"ד בר"ע (=בקשת רשות ערעור) (ירושלים) 2315/00
סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דין עשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק.
