סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 750

 

הקדמה למסכת בכורות

בכורות ב ע"א


נאמר בתורה בג' מקומות דיני בכור. בפר' בא "וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" כל וולד שפוטר את רחמה של הנקבה צריך לקדש אותו. באדם ובבהמה משמעות הפסוק שצריך לקדש א) בכור אדם ב) בכור בהמה טהורה ג) בכור בהמה טמאה.

יש לנו 3 סוגי בכור, בכור אדם שדיניו מתבארים בפסוקים בפרשת קורח שצריך לפדות אותו ב- 5 סלעים. ב. מי שנולד בעדרו בכור בהמה טהורה צריך לתת אותו לכהן וזהו אחד מ- 24 מתנות כהונה והכהן מקריב אותו כקרבן על גבי המזבח מקטיר את אימוריו והבשר נאכל לכהנים. ג. דין פטר חמור, הזכר הראשון שנולד אצל חמורה אומרת התורה "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו".

בכור אדם: מענינת שיטת הספורנו בפר' במדבר(ג,יג) שבכור אדם חלה עליו קדושה, ובשעה שפודים אותו ב- 5 סלעים, פודים ממנו את הקדושה, וכל זמן שהוא לא נפדה, אומר הספורנו שאסור לעבוד בו כשם שאסור לעשות עבודות בבכור בהמה טהורה שהרי בפר' ראה נאמר "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" הרי שיש איסור גיזה ועבודה בבכור בהמה טהורה (כמו שיש איסור גיזה ועבודה בכל יתר הקרבנות) רוצה הספורנו לומר שבמה שנצטוינו בתורה קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, משמע שהתורה מצווה לקדש גם בכור אדם, וענין קדושת בכור אדם הוא שאסור לעבוד בו כל זמן שלא פדו אותו ב- 5 סלעים, שהרי מזמן בריאת העולם מי שהיה בכור הוא היה עובד את עבודת הקרבנות, וא"כ מה התחדש בפר' קדש לי כל בכור ששם נאמרה קדושת בכור, הרי למעשה גם לפני הפרשה הזו מאז בריאת העולם היו הבכורות עובדים בעבודת הקרבנות, אלא שכאן נתחדשה קדושה בעצמותו של בכור, לפני כן אמנם הבכור מפני שהוא גדול הבית היה ראוי יותר לעבודה מאחיו האחרים, אבל עדיין לא היתה בו קדושה, מאז שנצטוינו בפר' "קדש לי כל בכור" אז חלה קד' על בכור האדם, וכפירוש הספורנו: עד כדי כך שאסור לעבוד בבכור האדם לפני שפודים אותו ב- 5 סלעים. אולם דברי הספורנו לכאורה נגד גמ' מפורשת בדף ט: "ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם".

בכור בהמה טהורה: קדוש בקד' מזבח כל זמן שלא נופל בו מום.

פטר חמור: עניניו מתבארים בפרק הראשון, ברגע שנולד המצוה לפדות אותו בשה ולתת את השה לכהן, והוא חולין ביד הכהן ובשה לאו דוקא, כפי שנלמד לקמן, אלא שהתורה הקלה בכך שנתנה אפשרות לפדות אותו בשה והוא הדין שאפשר לפדות אותו בכסף בדמי שוויו, ולתת את הכסף לכהן, אלא שאם הוא רוצה לפדות את החמור הוא יכול לפדות אותו בשה כלשהו לאו דוקא בשה ששווה לפטר החמור. ואם לא תפדה, אומרת התורה, וערפתו, אז ישנה מצות עריפה וכפי שנאמר בגמ' שמפני שהוא לא רצה לתת את ממונו לכהן ע"כ התורה אמרה לו להפסיד את עצמו בפטר החמור שלו.

החנוך מחלק את מצות בכורה לכמה מצוות, מצות פטר חמור לחוד, מצות קדוש בכורות לחוד, בכור אדם לחוד, ובכל המצוות הללו מביא החנוך את שורש המצוה. במצוה יח' אומר החנוך "משורשי מצוה זאת שרצה ה' ית' לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו ה' בחסדיו, ויבין זה בראותו וידע שהכל של הקב"ה כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחות בעולמו ומכניסו לרשות בוראו". טעם נוסף אומר החנוך שיש עוד שורש למצוה הזו "לזכור הנס הגדול שעשה לנו ה' ית' בבכורי מצרים שהרגם והיצלנו מידם".

מדוע פותחת המשנה בענין פטר חמור ולא בענין בכור בהמה טהורה. מובא בגמ' לקמן יג. 2 טעמים (רש"י מביא כאן טעם ראשון) א. היות ועניני פטר חמור הם מעטים פתחה המס' בזה, טעם שני משום דהיידי דאתא מדרשא חביבא ליה - כיון שיש דרשה בענין מצוות פטר חמור חביב היה לתנא להתחיל עם דין זה. והדרשה היא מהמובא לקמן ה: א"ר חנינא... בטעם שנשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים שבשאר בהמות טמאות התורה לא צוותה את דיני הבכורה, אמר על כך רבי אלעזר א. גזירת הכתוב היא. ב. שסייעו לישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו איתו 90 חמורים לוביים טעונים מכספם וזהבם של מצרים. וכמבואר באבן עזרא בסוף פר' בא, מכת בכורות נקראת המכה שבה ישראל יצאו ממצרים והיות וזו היתה המכה שמחמתה הוציא פרעה את ישראל לכן היציאה כולה נקראת ע"ש מכת בכורות, והיות והחמורים סייעו ביציאה ע"כ הם אלו שזכו באותה מצוה שבהם תתקיים מצוות פטר חמור.

[הרה"ג מרדכי גליס]



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר