סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"צ-תשצ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בכורות
דף כב ע"א - כג ע"א 

 

מדוע היה צריך לנס השמן בימי חנוכה - הלא
היה אפשר לבטל את השמן הטמא ברוב שמן טהור?

 

אחד המקורות שגם דבר טמא בטל ברוב הוא במכילתין (כב ע"א - כג ע"א), וכפי שהגמרא מביאה המשנה (פרה פ"ט מ"ז): "אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא", כי אפר פרה מטמא את הנוגע בו (במדבר יט, כא), ואילו אפר מקלה, היינו סתם אפר, אינו מטמא, ואם נתערבו זה בזה הולכים אחר הרוב, שאם הרוב אפר פרה - מטמא, ואם אפר מקלה - אינו מטמא. ונחלקו האמוראים בגדר ביטול טומאה ברוב, דלר' ירמיה ור' יוסי ב"ר חנינא "טומאה כמאן דאיתיה", דהיינו שהטומאה עצמה עדיין ישנה במציאות, והדין שהולכים אחר הרוב נאמר כלפי הנוגע בחלק מהתערובת, דאינו נטמא, כי תולים בכל פיסת אפר שהיא מרוב האפר, וטהור הוא, ולר' יוחנן "טומאה כמאן דליתיה", שעצם הטומאה נתבטל ואיננו. ונפק"מ כלפי נושא כל תערובת האפר - אם נטמא, שהרי במשא נושאים את כל חלקי התערובת בבת אחת, ואם טומאה כמאן דאיתיה - נטמא במשא, ואם טומאה כמאן דליתיה - אין התערובת מטמאה במשא.

ומתוך מחלוקת זו - נובעת מחלוקת נוספת, אם אחר כך ניתוספה טומאה לזו שנתבטלה, אם חוזרת וניעורה הטומאה או לא, וכפי שמבואר בגמרא, דאם 'טומאה כמאן דאיתיה', הרי כאשר ניתוספה טומאה אנו אומרים שהטומאה ישנה חוזרת וניעורה, ואם תתרבה הטומאה יתר מן הטהור, שוב אין אנו הולכים אחר הרוב, ואם 'כמאן דליתיה' - ועצם הטומאה נתבטל, גם כאשר יתוסף טומאה נוספת לא תהא הטומאה ישנה חוזרת וניעורה, מאחר שכבר נחשבת כמי שאיננה.

להלכה קיי"ל דטומאה כמאן דאיתה - ומטמאה במשא, וכפי שמבואר ברמב"ם (הל' אבות הטומאות פ"א הי"ז). ויצויין לדברי התוס' (כג. ד"ה נבילה) שדין זה, שמטמאה במשא כשנתבטלה ברוב, אינו מן התורה, ומדרבנן הוא שגזרו כן, אמנם מדברי הרמב"ם (שם) נראה שדין זה הוא מדאורייתא (עי' פמ"ג או"ח בפתיחה לסי' תמב; שערי יושר סוף שער ג).

בקרב יומי דחנוכה נביא קושיית האחרונים בזה אודות מהות הנס של פך השמן, וכאמרם ז"ל (שבת כא:): "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", ולכאו' קשה למה הוצרכו לנס לשמונה לילות, הלא יכלו לבטל את השמן הטמא על ידי ביטול ברוב, שהרי גם טומאה בטלה ברוב טהור, כמבואר בסוגייתנו (ראה 'זרע יעקב' עמ"ס שבת שם; שו"ת 'יהודה יעלה' או"ח סי' רא).

וזו לשונו של הפרי מגדים בספרו 'תיבת גומא' (פר' מקץ) בהקשותו: "מאחר דמצות עשה מן התורה להדליק בכל לילה, ולא היה כי אם ללילה אחת, מסתמא משהו יותר, דאי אפשר לצמצם", כלומר, כי בפשטות נתנו מתחילה בתוך הפך מעט יותר משיעור לילה שלם, שהרי אי אפשר לצמצם, ואם כן "אמאי לא עירבו שמן טמא פחות פחות מרביעית, ולבטל ברוב משהו יותר, ויהיה לב' לילות על כל פנים... ופחות מרביעית אין מטמא אחרים".

הפרי מגדים מקשה באופן זה דווקא בכוונה מכוונת, דהנה, לכאורה היתה שייכת עצה זו גם לשאר הימים, שהרי אפשר להרבות שמן פחות פחות מרביעית, עד שיעלה שיעור השמן שנתבטלו כשיעור שמונה ימים, שהרי 'קמא קמא בטיל', כלומר, כל כמות שמן שתיתוסף מתבטלת אל השמן הטהור, וגם אם יתרבה אחרי כן שמן טמא על השמן טהור נשאר השמן הטמא בביטולו, ואז יהא אפשר להשתמש בשמן טהור שמונה ימים. אכן, הפמ"ג לא הרחיק לכת כי אם לבטל שמן טמא כשיעור ב' לילות, והוא ע"פ המבואר בסוגייתנו, שבאם יתרבה שמן הטמא יתר משמן הטהור, אזי חוזר השמן הטמא וניעור, ושוב לא יועיל הביטול, ושאלה זו תלוי' במה שנחלקו בסוגייתנו, אם טומאה כמאן דאיתיה או כמאן דליתיה, והלא קיי"ל דכמאן דאיתיה, ולאור זה לא תועיל הוספת שמן טהור כי אם כאשר לא נרבה שמן טמא שיהיה יותר מן השמן טהור.

ובגלל הערה זו כתב הפמ"ג: "ולא היה כי אם ללילה אחת מסתמא משהו יותר, דאי אפשר לצמצם, אמאי לא עירבו שמן טמא פחות פחות מרביעית ולבטל ברוב משהו יותר ויהיה לב' לילות על כל פנים", כלומר, שגם אחרי הביטול היתה חובה לדקדק שלא יתרבה בסופו של דבר שמן טמא על שמן טהור, ואיך יתכן דבר כזה, כי מסתמא היה בפך קצת יותר משיעור לילה אחת, וכאשר נוסיף שמן פחות קצת משיעור לילה אחת, יהיה לנו כשיעור ב' לילות, ולכן לפחות יש לנו שמן לב' לילות, ולא נצטרך לנס לליל השני.

אמנם, גם מצד זה שאם נרבה ליותר לילות, שוב יהא השמן טמא חוזר וניעור, עדיין יש להעיר, כי גם למ"ד טומאה כמאן דאיתיה, כתבו התוס' שאין זה כי אם מדרבנן, ואילו מן התורה - גם כשנרבה שמן טמא יותר משיעור שמן טהור ישאר הביטול כמקדם, ולכן לדברי התוס' שהבאנו היה שייך להרבות שמן כשיעור שמונה לילות, ויהיה להם שמן כשר לשמונה לילות - מבלי שיצטרכו לנס. וכמובן, שלדעת הרמב"ם - שדין זה הוא דין דאורייתא - מובן מה שכתב הפמ"ג עצה זו רק לב' לילות, ולא לשאר לילות, כי לדבריו אינו מועיל אחרי שנתרבה השמן מן התורה, ויהא אסור להדליק בשמן זה.

גם לדעת התוס' שדין זה אינו אלא מדרבנן, יתכן, שלשאר הלילות היו חוששים לדין זה, והגם שמדרבנן הוא, כי יתכן שבאותה שעה כבר נגזרה גזירה זו, וחז"ל העמידו דבריהם גם במקום דלא אפשר, ולכן הגם שלא היתה להם ברירה אחרת, לא היו סומכים להוסיף שמן גם לשאר הלילות (ראה שו"ת דעת סופר או"ח סי' קיט; דעת סופר לחנוכה).

ומה שהוצרך הפמ"ג להוסיף "פחות פחות מרביעית", וכן לתירוצים נוספים על קושיא זו, נבאר בע"ה בחלק הבא של המאמר להלן.
 



בעסקנו בסוגיא דביטול דבר טמא ברוב - הבאנו בחלק הקודם של המאמר לעיל את קושיית האחרונים אודות נס פך השמן בימי החשמונאים, מדוע הוצרכו לנס לשמונה לילות, הלא ישנה עצה שיכולים להוסיף שמן טמא על השמן טהור, מעט מעט, באופן שיתבטל מעט שמן טמא בשמן טהור, ויהא אפשר להדליק בו.

ונביא שוב דברי בעל הפרי מגדים בספרו 'תיבת גומא' (פר' מקץ אות ג ד"ה חנוכה), כי לשונו הקצרה כוללת מה שהאריכו שאר אחרונים בזה, וז"ל: "ויש להקשות, מאחר דמצות עשה מן התורה להדליק בכל לילה, ולא היה כי אם ללילה אחת מסתמא משהו יותר, דאי אפשר לצמצם, אמאי לא עירבו שמן טמא פחות פחות מרביעית, ולבטל ברוב משהו יותר ויהיה לב' לילות על כל פנים... ופחות מרביעית אין מטמא אחרים". עכ"ל.

מה שהכריח את הפמ"ג לכתוב לערב "שמן טמא פחות פחות מרביעית" דייקא, מתבאר בסוף דבריו שכתב: "ופחות מרביעית אין מטמא אחרים", שרצ"ל, כי אילו היו מערבים רביעית שמן טמא, לא היתה עצה זו מועילה, כי בטרם שנתבטל השמן הטמא, כבר היה נטמא השמן הטהור והיה נאסר להדליק בו. ואמנם מצינו בכמה אחרונים שתרצו כן, שלא יתכן שתתבטל טומאה בטהרה כי אם בתערובות יבש ביבש - שאינם נוגעים זה בזה, ואילו בתערובות לח בלח יש כאן נגיעה בין הטומאה לטהרה כבר טרם שתתבטל ברוב, ולכן לא היה שייך להשיא עצה זו לערב שמן טמא בשמן טהור ולבטלו ברוב (עי' שו"ת 'חתן סופר' סי' ע; 'תקון משה' ח"א על חנוכה אות ג. וראה עוד 'בנין דוד' פר' מקץ אות ד).

אולם הפמ"ג לא ניחא ליה בתירוץ זה, כי שיעור שמן לטמא אחרים הוא ברביעית, ובכן שפיר היה אפשר לערב פחות מרביעית, ואז לא היה נטמא השמן כלל, והיה מועיל הביטול. אמנם, דבר זה תלוי במחלוקת הראשונים, כפי שהובא בתוס' במס' פסחים (יד. ד"ה דאיכא), שדעת הר"י הוא ששיעור משקים לטמא אחרים הוא ברביעית, ולפ"ז לא נוכל לערב גם פחות מרביעית שמן טמא בתוך שמן טהור, ומובן יפה תירוץ האחרונים הנז', כי לא שייך כלל לבטל שמן טמא בתוך שמן טהור, כי אדרבה בכך יטמא גם השמן הטהור. אכן, דברי הפמ"ג יעלו יפה עם דעת ר"ת המובאת שם, שמדאורייתא משקים מטמאים אחרים ברביעית, ואילו מדרבנן בכל שהוא, ולפי זה עדיין קשה, כי היה להם לערב כשיעור פחות מרביעית, ואז ישאר השמן הטהור בטהרתו עכ"פ מן התורה.

אך יתכן שחשמונאי ובניו חששו גם לגזירות חז"ל, ולכן לא עירבו גם פחות משיעור רביעית שמן, בכדי שלא יהא נטמא אפילו מדרבנן, ולכן הוצרכו לנס, וכבר האריך החתם סופר (שבת שם), שכל עיקר נס חנוכה היה לחזק את גדרי חכז"ל ותורה שבעל פה, כי מצד דיני דאורייתא היה אפשר למצוא כמה דרכים להדליק המנורה גם ללא הנס, ואחת מהן אפשר גם בדרך האמורה.

הפמ"ג ממשיך שם עוד לדון בקושיא זו: "וכי תימא, 'אין מבטלין איסור לכתחילה', למ"ד אין מבטלין דרבנן, ובמצוה שרי לבטל לכתחלה כבסי' תרכ"ו... דמצות לאו להנות נתנו, קשה". יסוד דבריו בנוי על דברי ה'זרע יעקב' (שבת שם), וז"ל: "ובאמת לשיטת הראב"ד (ראה 'תמים דעים' סי' רלט, הובא בתורת הבית להרשב"א - תורת האדם [ד, ג] ובשו"ת הרשב"א [ח"א סי' תקד] ובר"ן [חולין פ"ז]), ד'אין מבטלין איסור לכתחילה' - אסור מדאורייתא לא קשה מידי, אלא לשיטת החולקים (רשב"א ור"ן שם בשם התוס') דאין אסור אלא מדרבנן קאי קושיתם. אמנם גם לדידהו יש לומר, דעדיפא להו שב ואל תעשה, ולסמוך על הנס מלעקור בידים איסור דרבנן לבטל לכתחילה, וכדמצינו ש'העמידו דבריהם בשב ואל תעשה'".

תורף הדברים הוא, כי לא רצו הכהנים הקדושים שהיו בימים ההם להשיא עצה זו, משום ש'אין מבטלין איסור לכתחילה'. אמנם, תירוץ יעלה יפה לדעת הראשונים, שהדין דאין מבטלים איסור לכתחילה הוא דאורייתא, ושפיר היו נמנעים מלעשות כן, אבל לאלו הסוברים שאינו אלא מדרבנן, עדיין יש לדון מדוע לא עשו כן, ועל כך כתב ה'זרע יעקב', כי העדיפו להיות בשב ואל תעשה מלעקור בידים איסור דרבנן לבטל לכתחילה, ויובן היטב לפי מה שהבאנו שכל עיקר נס חנוכה היה לחזק גדרי חכז"ל ותורה שבעל פה, כי מן התורה היה שייך לבטל את השמן, ונמנעו מחמת תקנת חכז"ל.

עוד יש להעיר בתירוץ זה, לפי מה שמצינו דעה בשו"ע בהל' סוכה (סי' תרכו ס"א), שדבר הפסול למצוה מותר לכתחילה לערבו בידים ולבטלו ברוב כשר, ולפי שיטה זו לא היה להם להמנע מלערב שמן טמא בשמן טהור ולבטלו, כי לצורך מצוה מבטלים איסור לכתחילה, אכן, דבר זה במחלוקת שנוי, וכפי שהובא בפוסקים שם (ראה מג"א שם סק"ג ובטו"ז סק"ב).

בשו"ת 'יהודה יעלה' (או"ח סי' רא) מביא הגר"י אסאד זצ"ל דברים אלו בשם בנו הג"ר אהרן שמואל זצ"ל, שהוסיף עוד בזה, כי מאחר שכאן היה שמן קודש שנטמא, שחובתו בשריפה, שנאמר (ויקרא ו, כג): "בקודש באש תשרף" (ועי' פסחים כד.), לכו"ע אסור לבטל את השמן לכתחילה, בכדי שלא לבטל את מצות שריפה, ושפיר לא רצו לבטל את השמן טמא בשמן טהור.

ולעומתו השיב לו אביו הגר"י אסאד זצ"ל: "הנה דבריך טובים ונכוחים וישרים הם, ולענ"ד נ"ל כיון שבאו בה פריצים חללוה ופקעי קדושה, כמו בעבודה זרה דף נ"ב (ב), שוב כשטמאו השמנים של חולין היו ואין מצותן בשריפה, ולרמב"ן במלחמות... גם קדושת הגוף יצאו לחולין על ידי פריצי נכרים, וליתא לתירוצך", וכלומר, מאחר שנתחללו הקדשים כשנכנסו היוונים להיכל, שוב לא היה נחשב כי אם שמן חולין, ולא היה בו שום מצוה לשרפו, ושפיר היו יכולים עדיין לבטל את השמן, ולכן אינו עולה תירוץ זה יפה.
 



הזמן גרמא, בימי החנוכה, להמשיך לדון בקושיית האחרונים אודות נס פך השמן, מדוע לא ביטלו שמן טמא ברוב שמן טהור, שהרי היו יכולים לערב שמן טמא מעט מעט ולבטלו בשמן טהור, וכך יתרבה השמן עד שיהיה להם שמן טהור לשמונה ימים בלא שום נס.

ותחילה נעיר על התירוץ שהובא במאמר הקודם בשם האחרונים, ובעיקר הבאנו דברי הפמ"ג ב'תיבת גמא' (פר' מקץ אות ג ד"ה חנוכה), שכשמערב משקים טמאים עם משקים טהורים לא שייך דין ביטול, כי אותה טיפה מועטת של שמן טמא שאנו רוצים לבטל ברוב שמן טהור, מטמא את שמן הטהור מיד כשנוגע באותו השמן, ואז כבר לא יתכן שיתבטל ברוב, כי גם השמן הטהור כבר נטמא, ומשום הכי לא היו יכולים לבטל את השמן הטמא ברוב, ולפ"ז לא שייך שתתבטל טומאה בטהרה כי אם בתערובות יבש ביבש, וטרם שיגעו זה בזה כבר יתבטל הטמא ברוב, ולכן הקשה הפמ"ג שהיה להם לבטל שמן טמא פחות פחות משיעור רביעית ברוב שמן טהור, וכפי שהבאנו - שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים האם שיעור משקה לטמא אחרים מן התורה הוא ברביעית או לא. ויצויין, כי בשו"ת הרי"ד (סי' א עמ' כח) אכן מבואר בארוכה שמשקים טמאים לא שייך שיתבטלו ברוב משקים טהורים - כשנתערבו לח בלח. ברם, במקורות אחרים מצינו בהדיא שגם תערובת לח בלח בטומאה וטהרה מתבטלת ברוב, ולדבריהם משקה טמא שמתערב בטהור מתבטל תיכף ומיד, וכבר אין בכוחו לטמא את האחרים (עי' ראב"ד הל' טומאת אוכלין פט"ו ה"א, וע"ע תפא"י עמ"ס מקואות פ"א בועז אות ב), ולדבריהם לא נוכל ליישב קושיא זו בדרך הנז'.

הבה נמשיך בדברי הפמ"ג ב'תיבת גומא' שכותב בזו הלשון: "ועיין משנה למלך פ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב ובכורות כ"ג א' 'טומאת משא' לית ליה ביטול, אי מן התורה או מדרבנן, ולא שייך ביטול, דמכל מקום מכניס הכל בבית המקדש כאחד, מה שאין כן בבית הבליעה כל משהו אמרינן היתרא הוא, אתי שפיר".

ונבאר בעזה"י דבריו, כי אף אם אמנם שמצינו שטומאה מתבטלת ברוב, מבואר במכילתין (כג.) שכלפי טומאת משא ישנה מחלוקת בזה, ותלוי במה שנחלקו בגמרא טומאה כמאן דאיתיה או כמאן דליתיה, ופירוש הדבר, כי גם כשהולכים אחר הרוב, אכן הטומאה עצמה עדיין ישנה במציאות - 'כמאן דאיתה' - ונמצאת בתוך התערובת, ומה שמתירים לילך אחר הרוב הוא, כי תולים בכל משהו שבתערובת שהוא מן רוב ההיתר, ולאידך גיסא, י"ל שעצם הטומאה מתבטל ואיננו כלל - 'כמאן דליתיה', ולכן כלפי טומאת משא - שנושאים את כל התערובת כאחת, הדבר תלוי בשאלה זו, כי אם 'טומאה כמאן דאיתיה' - נטמאים במשא, שהרי סוף סוף נושאים את כל התערובת שיש בה דבר המטמא במשא, ואי אפשר לתלות שאין נושאים את הטומאה עצמה, אכן אם 'טומאה כמאן דליתיה' - וכמי שנתבטלה לגמרי, אין נטמאים גם כאשר נושאים את התערובת כולה בבת אחת, כי סוף סוף אין בה שום טומאה. ולהלכה נוקטים ש'טומאה כמאן דאיתה' ומטמאה במשא, וכפי שמבואר ברמב"ם (הל' אבות הטומאות פ"א הי"ז), אכן, בשאלה זו נחלקו הראשונים האם דין זה - שמטמאה במשא - הוא מן התורה או מדרבנן, כי בדברי התוס' (כג. ד"ה נבילה) מבואר שדין זה הוא גזירה דרבנן, ואילו מדברי הרמב"ם (שם) נראה שהוא מדאורייתא. (ובהמשך כותב שם הפמ"ג: "ובמקום אחר נסתפקנו בבשר בחלב שנתבטל יבש חד בתרי או לח כי האי גוונא, אי שרי למכור הכל, והנאה יהיה יותר חמור מאכילה, עיין מה שכתבתי בפריי ליורה דעה". וביאור ספקו הוא, כי כשמוכרים את כל התערובת כאחד, נהנים מכללות כולם יחד, ואין שייך לתלות אחר הרוב, ודומה היא לטומאת משא, והבן.)

ומעתה מחדש הפמ"ג, שבענין ביטול שמן טמא ברוב שמן טהור יש קושי בהלכה כעין טומאת משא, כי הנה ישנו איסור להכניס טומאה בעזרה ויש בכך איסור כרת (עי' עירובין קד:), כמו שהאריך הרמב"ם בדין זה בהל' ביאת המקדש (פ"ג הט"ז), וגם אילו היו מערבים מעט שמן טמא בהרבה שמן טהור, לא היו יכולים להכניסו במקדש ולהדליק את המנורה, שהרי מכניסים בעזרה את כל השמן - טהור וטמא כאחד, ובזה לא נאמר הדין שטומאה בטלה ברוב, שהרי סוף סוף מכניסים גם את הטומאה בביהמ"ק, ו'טומאה כמאן דאיתיה', ולכן אתי שפיר שלא עשו עצה זו - לבטל שמן טמא ברוב שמן טהור (ראה מעין זה בשו"ת 'בית שערים' יו"ד בהקדמה, חידושים לבן המחבר).

וכמובן, שלדעת הרמב"ם שדין 'טומאה כמאן דאיתיה' הוא דין תורה, היה בכך משום איסור תורה, ואילו לדעת התוס' שאין זה כי אם מדרבנן, נכללת גם הערה זו בכלל דברי ה'חתם סופר' (שבת כא:), שכל עיקר נס חנוכה היה לחזק את גדרי חכז"ל ותורה שבעל פה, כי מצד דיני דאורייתא היה אפשר למצוא דרכים להדליק המנורה גם ללא הנס, והבן.

בסיום הדברים כתב ב'תיבת גומא': "ולמה שכתב החכם צבי ז"ל (סי' פז) באמת דוחה טומאה, רק השי"ת הראה להם חיבתו, אתי שפיר דאין צורך לבטל... להראות שאין תחת המזל רק בהשגחה שלא בטבע, רבים ביד מעטים, ובשמן הרמז לתלמוד תורה שעולה נגד כולם, כשמן על כל המשקים בזמן שקול יעקב אין ידי עשיו".

רצה לומר, כי באמת לא הוצרכו לנס כלל, כי בלאו הכי ידוע קושית הרא"ם (בחי' על הסמ"ג הל' חנוכה), מדוע הוצרכו לנס הלא 'הדלקת הנרות דוחה את הטומאה', ותירץ בזה החכם צבי שאכן לפי ההלכה לא הוצרכו לנס, אלא, ש"רצה הקב"ה להראות חיבתם לפניו ועשה להם נס זה" (וכ"כ ה'פני יהושע' שבת שם), ובכך תתורץ גם הערה זו שהארכנו בה, כי אם אמנם שהיו יכולים לעשות פעולות שונות להדליק את המנורה בלא נס, אלא שהקב"ה עשה להם נס זה להראות שבני ישראל אינם תחת המזל, כי אם בהשגחה למעלה מן הטבע, ונעשה להם הנס בשמן דייקא, כי שמן רומז לתורה, ובזכותה ניצולים מיד כל אויב, כמו שהיה בימים ההם בזמן הזה.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר