הכרעה במצבי חוסר ודאות / אלכס טל

בכורות יט ע"ב - כ ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מחלוקות תנאים בענייני ייבום ובכורות מצטרפות בדיון על אודות שאלת החשש למקרי מיעוט ומציגות קווים שונים לפתרון בעיות של ספק

המשנה הפותחת את הפרק השלישי במסכתנו עוסקת באי-ידיעה ובמחלוקת התנאים ר' ישמעאל ור' עקיבא:

הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה - רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה - ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק, רחל בת שתיים - ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק, פרה וחמור בנות שלוש - ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק.
אמר לו רבי עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת - כדבריך, אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, ובגסה - שיליא, ובאשה - שפיר ושיליא. זה הכלל: כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה - הרי זה לכהן, ואם ספק - ייאכל במומו לבעלים.

כאשר הבהמה ברשות בעליה היהודי משעת לידתה, הרי שברור וידוע מי מוולדותיה בכור. אך מה הדין במקרה ועברה של זו לוט בערפל, ואין הקונה יודע האם ולדה בכור או לא? דעת ר' ישמעאל היא שאם הבהמה המליטה בגיל מינימלי מסוים, באופן שלא ייתכן שהמליטה לפני כן ברשות הגוי, הרי שהוולד בכור וחלים עליו כל דיניו. והיה אם הבהמה מבוגרת מגיל זה, הוולד מוגדר כספק בכור, הרועה עד שייפול בו מום ויותר לבעלים לאכילה. ר' עקיבא מסכים עם ר' ישמעאל באופן עקרוני, אך כיון שלדעתו גם 'טינוף' (לכלוך היוצא מן הרחם) פוטר את הוולד שנולד לאחריו מן הבכורה, אין הגיל המינימלי יכול להעיד מאומה. יתכן שהבהמה טינפה, ולאחר מספר קטן של חודשים המליטה – הכול בתוך שנתה הראשונה. כיוון שכך, נוקט ר' עקיבא כלל פשוט: אם ידוע שביכרה הבהמה בעברה, הוולד הבא אינו בכור. ידוע שלא ביכרה, הוולד בכור. כל מה שבאמצע – ספק. בסוף דברינו נשוב לדעתו של ר' עקיבא, אך לעת עתה נעיין בזו של ר' ישמעאל.

עניינה של שאלת התלמוד הראשונה על המשנה היא הסתברות (יט ע"ב, בתרגום):

'מיכן ואילך' מדוע ספק? הלֵך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן הן, וזו ודאי ילדה; האם מכאן יש לומר שר' ישמעאל סובר כר' מאיר החושש למיעוט?

כלומר, רובן של הבהמות מתעברות בתוך שנתן הראשונה, ואם כן, רוב הסיכויים שבהמה שנקנתה מגוי לאחר שמלאה לה שנה ונתעברה, ולדה זה אינו בכור. אם כן, כשר' ישמעאל אומר שאחרי תקופת המינימום (שנה לעז למשל) ולד הבהמה הוא ספק בכור, הרי שהוא כנראה סובר כר' מאיר החושש למיעוט – במקרה זה מיעוט בהמות שלא מתעברות בשנתן הראשונה. ואכן, למסקנה זו מגיע רבא, האמורא הבבלי בן הדור הרביעי: 'אלא מחוור שר' ישמעאל כר' מאיר סובר, שחושש למיעוט' (שם כ ע"א). מהדפים הבאים בסוגיית בכורות משתמע שזו גם דעתו של רבא עצמו.
 

מיעוט דמיעוט

נפנה כעת לסוגיה נוספת מסוף מסכת יבמות, העוסקת בעניינים קרובים והמובאת גם במסכתנו אנו. המשנה הראשונה בפרק האשה-בתרא דנה בשני מקרים שבהם אישה העומדת לייבום עשויה להיפטר מן הצורך בו כתוצאה מהתפתחויות עתידיות. חלקה הראשון של המשנה עוסק באפשרות שצרתה של האלמנה (היינו אשתו השנייה של בעלה) מעוברת מבעלה, ואם זו תלד הרי לא רק שפטורה היא מן הייבום, אלא שאם היא תתייבם לאחי בעלה היא תעבור על איסור כרת. כיוון שכך היא חייבת להמתין – לא להתייבם ולא להינשא לאדם זר – עד שיתברר אל-נכון אם צרתה מעוברת.

הסיפא של המשנה דנה במקרה שבו לא היה לבעלה אח בשעת פטירתו, אך חמותה, שכרגע נמצאת במדינת הים, עשויה להתעבר או שהיא יצתה מעוברת. אם זו תלד בן, הרי האלמנה זקוקה לו, ואינה יכולה להינשא ללא חליצה:

האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך - לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.
היתה לה חמות - אינה חוששת (שמא תתעבר).
יצתה מלאה (מעוברת) – חוששת (שמא תלד, ולכן לא תינשא האלמנה), רבי יהושע אומר: אינה חוששת (ויכולה להינשא).

גם בסוגיה זו מעלה התלמוד את נושא הרוב והמיעוט, שהרי 'רוב נשים מתעברות ויולדות'. אם כך, הרישא האוסרת את האישה לשוק עד שיתברר אם צרתה מעוברת חוששת למיעוט הנשים שלא מתעברות ויולדות – כדעתו של ר' מאיר החושש למיעוט. הסוגיה דנה בכך, ולבסוף מכריע רבא, כשיטתו בסוגיית בכורות, שהמשנה היא כר' מאיר החושש למיעוט. אלא שלא כמו בסוגייתנו, מקרה יבמות מורכב יותר. וכך מסביר רבא את הסיפא, שבה דווקא לא חוששים למיעוט (יבמות קיט ע"ב):

סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק, והוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא, ומיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר.

ר' מאיר, החושש דרך כלל למיעוט, אינו חושש פה כיוון שיש כאן 'מיעוט דמיעוט'. ראשית, יש פה 'חזקה לשוק', היינו שכשהבעל מת לא היו לו אחים ואלמנתנו הייתה מותרת לכל אדם (לשוק). שנית, יש כאן גם 'רוב לשוק', שכן ישנם 50% שחמותה תלד בת, וגם אם היא תלד בן, הזוקק את האלמנה, ייתכן שהוא יהיה נפל. במקרה זה אם כן המיעוט עומד כנגד רוב וחזקה ולכן הוא נחשב כ'מיעוט שבמיעוט', ובטל.

כאן המקום להסביר את ההבדל בין חזקה לרוב. המונחים של רוב ומיעוט עניינם בהסתברויות – לטוב ולמוטב. חזקה מעניקה יתרון להמשך המצב הקיים, בכך ששינויו מצריך הוכחה חיובית שאכן פנים חדשות באו לכאן.
 

בין התלמודים

כאמור – וכצפוי – משנת יבמות מעסיקה גם את סוגיית בכורות. הבסיס לכך היא ברייתא המובאת בה, המקבילה למשנת בכורות והמרחיבה אותה מאוד. הנה חלקה (בכורות כ ע"א):

תנו רבנן:
(1) עז בת שנתה - ודאי לכהן, מיכן ולהלן – ספק... עד כאן דברי רבי ישמעאל.
(2) וכשנאמרו דברים לפני רבי יהושע, אמר להן: צאו אמרו לו לר' ישמעאל טעית! אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת - היה כדבריך, אלא סימן הוולד בבהמה דקה...
(3) ...ואני אין אני אומר כן, אלא: עז שטינפה בת ששה - יולדת בתוך שנתה, רחל שטינפה בת שנתה - יולדת בתוך שתיים.
(4) אמר ר' עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, אלא כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה - הרי זו לכהן, ספק - ייאכל במומו לבעלים.

סוגיית התלמוד מבררת את ההבדלים בין הדעות השונות, ובכללן את ההבדלים שבין ר' יהושע לר' עקיבא. ר' חנינא מסורא, מאחרוני האמוראים בבבל, מציין את ההבדל ביניהם במקרה שלבהמה חלב להיניק; 'ר' עקיבא סבר: חלב פוטר, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות אין חולבות אלא אם כן יולדות; ור' יהושע סבר: הא איכא מיעוטא דחולבות אף על פי שאין יולדות'. להסבר זה ר' יהושע חושש למיעוט. והרי, שואל התלמוד, משנת יבמות מלמדת שר' יהושע אינו חושש למיעוט? התשובה לכך היא 'איפוך', היינו שר' יהושע ור' עקיבא מוחלפים בדעותיהם.

להלן טבלה משווה בין הסבר סוגיית הבבלי ביחס לדעתו של ר' יהושע במשנת יבמות, ובין הסבר זה בסוגיית הירושלמי במסכת יבמות:



נשים לב לעובדה שבהסבר דעתו של ר' יהושע בשני התלמודים אין כל איזכור להסברו המפורט של רבא לגבי רוב וחזקה ו'מיעוטא דמיעוטא' (עובדה שהטרידה אף את ה"ר אלחנן הי"ד בתוספות ביבמות, ד"ה 'סיפא'). כאמור, רב חנינא מסורא הוא אמורא בדור השישי בבבל, ורבא מן הדור הרביעי, והיינו יכולים לצפות שדבריו של רבא יהיו ידועים לאמוראים המאוחרים לו, שהקשו על דבריו של רב חנינא. אין בכך מסמרות, אך כנראה במקרה שלפנינו הסבר משנת יבמות בבכורות קדום הוא לאמוראים שהביאוהו בלשון 'ואמרינן', היינו שמקובל לומר כך...

השוואה לסוגיית הירושלמי מגלה את הדמיון הרב בין ההסברים. הסיבה שר' יהושע פוטר את האלמנה מלהמתין לייבום היא שיש מעט פחות מ-50% סיכוי שייוולד בן חי; חצי מהנולדים זכרים וחצי נקבות, ומיעוט מן הזכרים נפלים, והרוב (הנקבות + הנפלים הזכרים) פוטרים את האלמנה מן הייבום. כך גם בירושלמי. אם כך, לפני סוגיה זו בבבלי בכורות מונח הירושלמי ליבמות, ולא הבבלי, המביא את הסברו המפורט של רבא למשנה זו. כך מסיק י"נ אפשטיין בספרו 'מבואות לספרות האמוראים', עמ' 108.

אך יש לשים לב גם להבדלים בין שני התלמודים; הבבלי משתמש במושגים של 'רוב' ו'מיעוט', בעוד הירושלמי ב'ספק'. אכן, גם משניות בכורות ויבמות אינן נוקטות ברוב ומיעוט, אלא בספק וודאי. הירושלמי הולך בדרכם. באופן כללי, מינוח הבבלי מאוחר, ופותח פתח לצירופים מורכבים כמו זה של רבא – רוב, חזקה, ומיעוטא דמיעוטא. לעומתו, חלק זה של סוגיית בכורות שואב את מקורותיו מסוגיית הירושלמי, מעצבה בדרכו הוא, אך עדיין אינו מגיע למידת המורכבות של רבא ביבמות. דווקא סוגיה זו היא שעמדה לפני רב חנינא מסורא, ועליה הוא נסמך.

ומילה על ר' עקיבא, המבתק את הקשר הגורדי של ספקות וודאות בכלל נוח ופשוט: אם לא ידוע – הכול ספק. לר' עקיבא אין מקום לשיקולי רוב ומיעוט. כל הספקות נידונים באחת, ללא הבדל בהסתברויותיהם.

והלכה – כר' עקיבא.