הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "בעיה דלא איפשיטא" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות יב ע"א

"איבעיא להו: מהו לפדות בנדמה? אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך, השתא בכלאים פרקינן, בנדמה מיבעיא, כי תיבעי לך אליבא דרבנן, בכלאים הוא דלא פרקינן - בנדמה פרקינן, או דלמא לא שנא?."

 

1.
הגמרא מעלה בעיה נוספת: האם אפשר לפדות פטר חמור במין הדומה למין אחר. והגמרא לא פשטה את הספק.

2.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק יב הלכה ט:

אין פודין בשה הדומה [למין] לאחר ואם פדה פדוי,

הרמב"ם מכריע שלכתחילה לא פודין ב"דומה" אבל אם פדה בדיעבד – פדוי.

3.
דנים הפרשנים בהרחבה בפסק דינו של הרמב"ם [ראה "מתיבתא", ילקוט ביאורים", עמוד צח]. עיקר הדיון הוא בדיני ספיקות [ובסוגיה המפורסמת של "תקפו כהן"].

4.
אולם נעיר הערה חשובה לפי דברי ה"ערוך השולחן" [מבוא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צח]. הוא שואל כיצד הרמב"ם מכריע בבעיה שלא נפשטה בגמרא. ובלשונו: "איך יש כח ביד הרמב"ם לפשוט מה שנשאר בגמרא בספק". הוא יוצא מנקודת הנחה שהרמב"ם פושט את הספק, ולא שהוא מכריע על פי כללי ההכרעה מבדיני ספיקות.

5.
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ב:

ה. דין תיקו הנאמר בתלמוד לא מהני בה תפיסה, אבל בעייא דלא נפשטה או כה"ג מהני תפיסה. ואם חזר זה השני ותפסה מן הראשון ג"כ לא מפקינן מיניה, ולא שייך תפיסה אלא בגוף הדבר שנפל בו הספיקא, ולא בעניין אחר. וכל היכא שאין הדיין יודע להכריע בין הגדולים מהני תפיסה:

... אף שאין התלמוד מכריע. אני באתי להכריע, דבודאי דברי תוספת עיקר בדין תיק"ו, שנסתמה הבעייא בתלמוד, ולא נפשטה. ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין לישב התיובתא שנאמרה בתלמוד. אבל כמה בעייות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו, אם חכם אחד אפילו בזמנינו מביא ראיה לפשטה. הרשות בידו, ואזלינן בתריה. כי מאחר שלא נאמר תיקו. אם כן בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטתו.

המהרש"ל פוסק - באופן עקרוני – שכל בעיה שמסתיימת ב"תיקו" הרי שזהו ספק מוכרע שאין ליישב אותו, ואילו כשהגמרא מסיימת באופן של "בעיא דלא איפשיטא" הכוונה היא שניתן להכריע את הספק בכל דור על ידי לימוד וחידוש.
על פי דבריו יש תשובה על התמיהה של ה"ערוך השולחן".