סבי דבי אתונא / הרב דוב ברקוביץ

בכורות ח ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

האגדתא החידתית על הדיאלוג בין סבי דבי אתונא לבין ר' יהושע מסתירה בתוכה התגוששות על מקומם של ישראל בעולם לאחר החורבן ולנוכח הצלחתה של רומא

באוצר האגדה העשיר של התלמוד, בולטים שני קבצים שאפשר לכנותם הפנטסיה בדמיון התלמודי היוצר: סיפורי הים ודרשות רבה בר בר חנה במסכת בבא בתרא והחידות ש"סבי דבי אתונא" שאלו את רבי יהושע בן חנניה בפרק הראשון במסכתנו. רבי נחמן מברסלב ביסס כמעט את כל שלושים ואחת ה"תורות" הראשונות שלו בליקוטי מוהר"ן על שני הקבצים הללו. גם התוכן של האגדות וגם סגנונן היו עבורו מקור השראה.

חכמי בית אתונא היו כת מסתורית וסגורה שמקום מושבה לא נודע. שומרי סף הועמדו בפתח מקום מסתורם כדי שלא ייכנס זר ושלא יצא מי מן החכמים שלא ברשות. רבי יהושע, סגן נשיא הסנהדרין ומגדולי חכמי המשנה, היה דיפלומט שנון שכיתת את רגליו במרחבי האימפריה הרומית והיה בין הנכנסים והיוצאים בחצר הקיסר. הוא נענה ל"כפפה" שנזרקה לפניו על ידי הקיסר להתנצח עד מוות עם חכמי בית אתונא.

חידותיהם של "סבי דבי אתונא" מנוסחות בקודים ובסמלים - זוהי דרך הביטוי של כת חכמים מסתורית מדור דור. חלק מרכזי בעימות הנו בעצם היכולת של רבי יהושע לשוחח בשפתם. והנה, החכם היהודי יודע גם הוא לדבר בשפת סתרים. לאמתו של דבר, במקומות רבים במשנה ובגמרא – ניסיתי לא פעם בטור זה לעמוד על כך - יש למצוא שימוש בשפת סמלים, גם בהקשר של פסיקת הלכה למעשה.

הוצעו פירושים שונים לשתים עשרה החידות (כמניין שבטי ישראל?). אציע כיוון פרשני, כדרכי בטור זה, על בסיס זרימת העריכה והמרקם המיוחד של ההלכה והאגדה בסוגיות. הפירוש דומה לדברי הגר"א שראה בחכמים שהתנצחו בעימות ייצוג של מסורות תרבות עמוקות ושונות, ובעימות עצמו התגוששות תיאולוגית על מקומן של רומא וישראל בהיסטוריה. רבי יהושע חי בימי חורבן בית המקדש השני ומיד אחריו, וזכה לראות את המקדש בבניינו. הגרעין ההיסטורי בעימות נעוץ בחורבן המקדש, בהרס ובגלות שהמיטו הרומאים על יהודי ארץ ישראל.
 

ישראל בלועים

למה ראו עורכי התלמוד הבבלי לנכון לשבץ את סיפור העימות במסכת בכורות? מקורה של קדושת הבכורות בגאולת מצרים, במכת בכורות: "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (במדבר ג, יג). דימוי הבכור מבטא את בחירת עם ישראל ואת ייחודו בין העמים. לבורא העולם בנים רבים – אבל רק אחד הוא הבכור, והוא המיועד לעבודת ה' במקדשו.

המיוחד ב"קדושת הבכור" הוא שקדושה זו נוצרת ברחם אם. למעשה אין צורך שאדם יקדיש בכור בפה כדי להקנות לו מעמד של "קדוש"; הבכורים קדושים מאליהם מרחם ומלידה. יסוד זה מבטא משהו שורשי בקיומו של עם ישראל: זוהי מציאות אנושית שלא נוצרה על ידי מעשה אדם, אלא כמו יצאה מרחם היש, מעשה של אב העולם, הקדוש ברוך הוא. נקודה זו חשובה בסוגיית "סבי דבי אתונא" והיא מבליטה את שורש העימות התיאולוגי העומד במרכז שתים עשרה החידות: מי היה בכורה של רבקה, אשת יצחק - זה שפתח את רחמה, עשו, סב אדום היא רומא, או יעקב, סב ישראל. מיהו הקדוש והנבחר?

ההקשר המיידי בעריכה ממקד עוד יותר את פשר חידותיהם הסתומות של חכמי בית אתונא.

המשניות בדף ה ודף ז דנות במקרים הנראים מוזרים: "פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה כמין סוס, פטורה מן הבכורה... עד שיהא היולד חמור והנולד חמור". כדרך אגב פוסקת המשנה גם מה יהיה דין בהמה כשרה שנולדה מבהמה לא כשרה, ולהפך. ובהמשך – "דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה; וטהור שבלע דג טמא, אסור באכילה – לפי שאינו גידולו". בהקשר זה דנה הגמרא בכשרותו של דבש דבורים ובעוד חומרים המופרשים מבהמות וחיות. הרי הדבורה "טמאה", לא כשרה, וכי איך אפשר לאכול דבר מה שנוצר בגוף הטמאה?

כמענה לכך הגמרא מבחינה בין פרי בטן של החי (שדינו כמותו) לבין חומרים זרים הנבלעים במעיו, אף אם הם עוברים תהליך של עיבוד ושינוי – כמו הפיכת צוף לדבש. הבחנה זו מהווה דימוי העומק של הסוגיה, הגדרה הלכתית ההופכת לסמל והמאפשרת לחכמי התלמוד להתמודד עם אחת משאלות היסוד בקיומו של עם ישראל כ"בני בכורי".

דג טמא שבלע דג טהור הנו דימוי הגלות. הדג הטמא הוא האימפריה הרומית אשר בלעה דג טהור – עם ישראל. והנה ההשלכה הראשונה של הבירור המטה-היסטורי: האם העם הטהור המתקיים במעיו של הדג הטמא נידון כטמא או טהור? והתשובה היא מוחצת וחד-משמעית: הוא איננו פרי בטנו של הדג הטמא.

הגמרא מרחיבה ומחדדת. כאשר אדם פותח דג טמא ומוצא דגים במעיים, איך ניתן להבחין מהי ההשרצה הטמאה ומהו הגוף הזר הטהור הנבלע? רב ששת אומר: "שמצאו דרך הרעי" – הפרשת הדג איננה פרי בטן. ובלשון הסמלים – עם ישראל נמצא תמיד במצב של העומד להיפלט מחוץ לגלות, חזרה אל קיומו המקורי; רב פפא אמר: "שמצאו בדרך בית הבליעה" – הדג טהור אם הוא עדיין לא הגיע למעי הדג הטמא. ובלשון הסמלים – עם ישראל עדיין לא נטמע באומות ובתרבותן; רב נחמן אמר: "כגון שמצאו שלם" – הדג במעיים טהור אם הוא עדיין לא התעכל, כמו עם ישראל בגלות. הגמרא טורחת לבסס את שיטתו של רב אשי: "רוב דגים במינן משריצים" – אפשר לזהות בקלות את השוני בין הטהור בין הטמא – ברוך המבדיל בין ישראל לעמים.

העימות עם חכמי בית אתונא בא על רקע הדיון על אודות היחס בין ישראל והעמים בגלות. אלא שהשאלה התיאולוגית-היסטורית כעת עמוקה ונוקבת בהרבה. עשו (רומא) ויעקב (ישראל) התהוו ברחם אחד! גם עשו נוצר ברחם טהור, כמו יעקב, והתורה עצמה מעידה שעשו היה הבכור. ובעיקר – המציאות ההיסטורית מאששת לכאורה את ההנחה שרומא הינו הבן הנבחר שזכה בברכת הא-ל; הרי האימפריה שולטת בעולם – ובישראל!
 

מי מכיר את הנחש?

הגמרא ממשיכה לעסוק בזואולוגיה רוחנית - "הכל משמשין (מזדווגים) פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש". ולמה דווקא אלו?– "הואיל ודיברה עימהם שכינה" (הדג שבלע את יונה, האדם המתנבא, ונחש גן עדן). שוב הדיון מתמקד בפריון ולידה, אך כעת ממעמקי סיפור גן עדן גם האדם וגם הנחש מלמדים על אפשרות החיבור בין חומר ורוח.

עשו ויעקב, רומא וישראל דומים, הם תאומים - אבל אחד הוא נחש והאחר אדם. איך מבחינים ביניהם? ברייתא מלמדת שזמן הריונו של כל חי זהה להבשלת פירות אילן כלשהו: ביצת תרנגולת בוקעת לאחר עשרים ואחד יום כזמן בישולו של הלוז. וכך הלאה: כלב ותאנה, חתול ותות, חזיר ותפוח, בהמה גסה טהורה וגפן, ובהמה דקה טהורה - תשעה חדשים (כאדם!) - כמלך העצים, הזית. והיוצא מן הכלל – הנחש, הנולד לאחר עיבור של שבע שנים, "ולאותו רשע לא מצאנו חבר" (באילנות).

שאלת פריונו-חיותו של הנחש הינה, כיאות, פתח המפגש עם חכמי אתונא. קיסר רומי טוען שחכמי אתונא מכירים טוב יותר את הנחש. בניסיונות שערכו מצאו שזמן הריונו הינו רק שלוש שנים. תגובת רבי יהושע מעלה שוב את הדמיון לאדם: חכמי אתונא הרביעו את הנחשים כאשר נקבותיהן היו מעוברות - הן משמשות מעוברות, כמו האדם. האם אפשר להתבלבל בין אדם לנחש?

על רקע השאלה מי מכיר יותר את הנחש וכמה דמיון יש בין אדם (ישראל) לנחש (רומא), נשלח רבי יהושע להתעמת עם חכמי בני אתונא כאשר המנצח יחיה והמפסיד ימות. אסכם חלק משתים עשרה החידות:

- הראשונה: אדם ביקש להתחתן עם אישה ומשפחתה סירבה לתת אותה. האם שייך לחפש אישה יותר מיוחסת מהראשונה? התגובה: רבי יהושע מנסה לתקוע יתד בכותל ולא מצליח; מכניס אותה במקום גבוה יותר בכותל, במקום שיש חור, ומצליח. פשר החידה: כבמשלי הנביאים, החתן והכלה הם ה' והאדם. עשו הוא הבכור, המתאים להיות כלת הבורא. אם ה' לא בחר בו, האם שייך שיבחר כעת ביעקב, מי שטוען שהוא מיוחס יותר? התשובה: הבורא ביקש לבחור בעשו, אבל הוא היה אטום לה' ולא נתן לו להתאחד איתו. החור, דימוי אבר המין הנקבי, פתוח לבורא רק אצל עם ישראל.

- השנייה: אדם הלווה מעות לחברו וזה לא החזיר את החוב. המלווה היה חייב לקחת מקרקע הלווה בציווי בית הדין – האם יחזור וילווה? התשובה: אדם קוצץ קנים ולא הצליח להרים אותם לבד. למרות זאת ימשיך לקצוץ מתוך ציפייה שיזדמן מישהו לעזור לו. פשר החידה: הקדוש ברוך הוא מלווה חיים לאדם ועל האדם לפרוע את החוב במעשים טובים. אבל, טוענים חכמי בית אתונא, המקדש נחרב ואתם בגלות בגלל שלא פרעתם את החוב. האם ימשיך ה' להלוות לכם חיים? התשובה: יש לו מי שעוזר לשאת בנטל. חכמים יבואו ויעזרו לבורא בעבודתו כאשר יתקנו סייגים כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

- הרביעית: מלח הרקיב. האם קיים חומר שיכול לשמור על המלח עצמו? התשובה: מלח לא מבאיש. פשר החידה: ברית ה' עִם עַם ישראל נקראת "ברית מלח", ברית שלא תתקלקל לנצח. טוענים חכמי אתונא - המלח עצמו התקלקל! טוען רבי יהושע: הברית לא מתקלקלת.
 

עסקי האוויר

- החמישית: בנה בית באוויר! התגובה: רבי יהושע אומר אחד משמותיו של ה', מתרומם באוויר, נשאר תלוי בין שמים וארץ ומבקש שיביאו לו חומרי בנייה. כאשר החכמים עונים שאין באפשרותם לעשות כן, הוא מלגלג: אם אתם לא יכולים, למה שאני אעשה בשבילכם! פשר החידה: טוענים חכמי בית אתונא: הארץ והמקדש שלכם חרבים. החלום לבניית המקדש מחדש יוכל להתממש רק במקדש התלוי באוויר ולא בזה הנמצא על הקרקע. התגובה: בית המקדש המחבר בין שמים לארץ נקרא "המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם". גם אחרי חורבנו אנו שומרים על חיבור זה דרך העמקה בידע התורה, וממשיכים להכיר בסוד השמות, שפת הסתר של תרבותנו. אנו מתקיימים גם בלי קרקע; אתם המחוברים רק לארץ לא יכולים להתחבר עם השמים.

- השישית: איפה אמצע העולם? התגובה: רבי יהושע מצביע על עצמו - כאן. פשר החידה: טענתם שירושלים אמצעו של העולם. אתם היום חיים ללא בסיס, ללא מרכז. עולמכם תלוש. התשובה: כדברי הלל, "אם אני כאן הכול כאן"; וכדברי רבי יהושע בעצמו, "לא בשמים היא". החכם היהודי ובית מדרשו החליפו את ירושלים.

- התשיעית: איך קוצרים שדה של סכינים? התשובה: בקרן של חמור. ושוב שואלים: וכי יש קרן של חמור? והתשובה: וכי יש שדה של סכינים? פשר החידה: האם תצליחו לשרוד בגלות העוינת לקיומכם כשדה של סכינים. התשובה: "עני רוכב על חמור". יבוא הגואל וקרנו יתרומם. ושוב שואלים: אבל הוא לא בא – אין עני, אין חמור, אין קרן. והתשובה: גם אין סכינים; הגלות אינה מאיימת על קיומנו - "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם".

- העשירית: הביאו שתי ביצים ובקשו שיזהה איזו ביצה הוטלה על ידי תרנגולת שחורה ואיזו על ידי לבנה. התגובה: רבי יהושע מביא שתי חתיכות גבינה ומבקש שיזהו איזו נעשתה מעז שחורה ואיזו מלבנה. פשר החידה: העימות מגיע לשיאו: האם אפשר להבדיל בין עשו ליעקב שבאו מאותו רחם? הרי אי אפשר להבדיל בין ביצים שהוטלו על ידי תרנגולות שונות. התגובה: ההבחנה אינה נוצרת ברחם ובלידה. גם אם תנאי הפתיחה זהים, תהליך העיבוד וההתססה קובע זהות ומהות.

- האחת עשרה: אפרוח שמת בביצה, מהיכן יוצאת רוחו? התשובה: מהמקום שממנו נכנסה. חידה זו שונה מהאחרות ואינה דנה ישירות בהתגוששות בין ישראל ורומא, אך היא נוגעת בהבדל השורשי שבין שתי תפיסות העולם בתרבויות השונות. האפרוח בביצה הינו תמונה של אדם הסגור בעולם החומר ואין לו שיג ושיח עם מה שמעבר לו - "בית כלא לרוח". לעומת זאת רבי יהושע רואה את האדם כנמצא בעולם מוקף במעין קליפה, אך בקליפה שאינה אטומה. הנשמה יורדת לאדם ברחם אם וממלאת את קיומו, וכשיצא חזרה בסוף חייו לבוראו, תשוב להיות חצובה מתחת לכסא כבודו.