אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

היכול אב מאמץ לפדות את בנו המאומץ?
"הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי" 

בכורות יא ע"א

שאלה סבוכה הגיעה לשולחנו של כ"ק מרן אדמו"ר ה"שפע חיים" מצאנז. למשפחה פלונית נמסר לאימות ילד יהודי, כאשר אותו ילד הוא בכור פטר רחם לאמו, וחייב בפדיון הבן. כיון שאביו הביולוגי לא פדאו, רצה האב המאמץ לדעת האם יוכל בעצמו לפדות את הבן המאומץ, או שמא רק האב הביולוגי יכול לקיים מצוה זו.

פתח הנידון בשאלה זו ביאר כ"ק מרן ה"שפע חיים" (שו"ת "דברי יציב" יורה דעה קצט), הוא פסק השולחן ערוך (יורה דעה שה, טו) בבכור שאביו עבר על מצוותו ולא פדאו שחייב לפדות את עצמו כשיגיע למצוות, והרמ"א שם מוסיף את דברי המהרי"ל שתולים לאותו ילד לא פדוי טס של כסף סביב צווארו ובו כותבים שהוא אינו פדוי, על מנת שכאשר יגיע למצוות לא ישכח ממנו כי עליו לפדות את עצמו. ברם, הש"ך שם מביא שעל פי רוב אותו טס של כסף יכול להיאבד עד שאותו נער יגיע למצוות, ועלול להיווצר מצב שלא ידע שהוא בלתי פדוי ולא יפדה עצמו, ועל כן ראוי לפדותו על ידי בית הדין בעודו קטן.

אלא שמספר סעיפים קודם לכן פסק הרמ"א שאין האב יכול למנות שליח שיפדה את בנו, וכן אין בית הדין יכולים לפדותו בלא האב, ולפיכך נמצא שחלוקים הרמ"א והש"ך בנידון זה. ואכן הש"ך תמה על פסק הרמ"א שאין האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו, שכן מדוע שונה דין פדיון הבן מכל מצוות התורה? ומביא כי דעת הר"ן, וכן הגאון רבי ישכר בער בעל "צידה לדרך" (פירוש על פירוש רש"י על התורה) המביא תשובה בשם כמה גדולים, ועוד פוסקים, כי כבכל מצוות התורה גם בפדיון הבן ניתן למנות שליח, ולכן האב יכול למנות שליח.

מעתה נדרש הדברי יציב לבאר את דעת הרמ"א מדוע פסק שאין האב יכול למנות שליח לפדיון הבן, ומדוע אכן שונה מצוה זו מכל מצוות התורה? וכתב שהרמ"א למד זאת מפסוקי התורה בפרשת פדיון הבן שכן נאמר בה (שמות יג, יג-יד) "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". וכלומר, 'וכל בכור בניך תפדה' - בעצמך ולא על ידי שליח. וכי ישאלך בנך לאמר מה זאת' - מדוע שונה מצות פדיון הבן מכל מצוות התורה שניתן לקיים על ידי שליח, 'ואמרת אליו חוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים' - לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, ולפיכך אף מצות פדיון הבן שהיא לזכר אותו הנס, עליה להיעשות על ידי המצווה בעצמו ואינו יכול למנות לה שליח. ומביא שכעין זה ביאר בשו"ת חתם סופר (סוף סימן רצג).

אלא שמסוגייתנו יש להקשות על ביאור זה. שכן לפנינו אמרה הגמרא אמר רב שיזבי אמר רב הונא, הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, ובתוספות מבואר שפדיון זה הוא מטעם שליחות, והיינו שנחשב כשלוחו של בעל הפטר חמור לפדות את חמורו ולכך פדיונו חל. וכיון שכתבו הפוסקים שהוקש פדיון פטר חמור לפדיון הבן, אם כן מעתה מאחר ואין לעשות פדיון הבן על ידי שליח, היאך אפשר לעשות פדיון פטר חמור על ידי שליח?

והדברי יציב מעלה כמה אפשרויות ליישב שאלה זו ואחת מהן שכל הנידון אם יכול האב למנות שליח הוא רק לכתחילה, אבל לעולם בדיעבד אם אכן מינה שליח והלה פדה את הבן - הפדיון חל והבן נפדה, והוא הדבר לגבי פדיון פטור חמור שאמרה הגמרא כי הפודה פטר חמור של חבירו - חל פדיונו, אין זה לכתחילה אך לאחר שעשה כן פדיונו פדוי.

ומעתה העלה להלכה, כי כיון שניתן לקיים פדיון הבן גם ללא האב "נראה שראוי שיפדנו זה המאמץ אותו ויתן את החמשה סלעים לכהן עבור מי שזכות היא לו (היינו מאחר שאין כאן מינוי שליחות בפועל של האב, חלה השליחות מדין "זכין לאדם שלא בפניו"), וזה עדיף מלהמתין עד שיגיע למצוות כי שמא יעלימו הוריו המאמצים ממנו את זהותו האמיתית, וגם יש לחוש שהאב לא יפדנו לעולם כי לפי קוצר הדעת בזמנינו חושבים ההורים שילד שנמסר לאימוץ אינו שייך יותר להם. אולם יעשה הפדיון בלא ברכה, כי שמא אינו פטר רחם, או שמא אחד מההורים כהן או לוי. ויכול להניח לפניו פרי חדש ויברך שהחיינו. וליתר שאת לחוש לדעת הרמ"א אמרתי שילבישו לקטן כעין קמיע שיפתחנו בהגיעו למצוות, ושם ירשמו שמספק ראוי לפדותו שנית בלא ברכה, ובזה יצאנו מידי כל ספק לרוב הפוסקים".