הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "סתם משנה" ופסיקת אמורא

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות ז ע"א-ע"ב

"בעו מינה מרב ששת: מי רגלים של חמור, מהו? ותיבעי (ליה) +מסורת הש"ס: [להו]+ דסוסים וגמלים? דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו - דלא עכירי ולא דמו לחלב, מיא עול מיא נפוק, כי קמיבעיא להו דחמור, דעכירי ודמו לחלב, מאי, מגופיה קא מימצצי - ואסירי, או דלמא: מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי - הבלא דבישרא הוא? אמר להו רב ששת: תניתוה שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור, מטמא לא קאמר, אלא מן הטמא - והני נמי מינא דטמא הוא. ואיכא דאמרי: דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו - דלא שתו אינשי, כי קמיבעיא להו דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא, מאי? אמר להו רב ששת - תניתוה: היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור והני נמי מטמא קאתי."

 

1.
בפשטות משמע משני הלשונות בגמרא שרב ששת פשט את הבעיה שמי רגלים של חמור אסורים ["מתיבתא", הערה ג].

2.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה כ:

עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין, יש עורות שהן כבשר והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר, והוא כשיאכל אותן כשהן רכים. +/השגת הראב"ד/ עור הבא כנגד פניו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ רב ששת פשט להו לאיסורא במסכת בכורות ממתני', עכ"ל.+

הרמב"ם פוסק שמותר לשתות מי רגלים של חמור ולכאורה בניגוד לפסק ההלכה של רב ששת.

3.
מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נד, בשם ה"מגיד משנה" [וראה ב"מגיד משנה", הלכות מאכלות אסורות, פרק ג, הלכה ג, שמרחיב], שהרמב"ם פסק לפי "סתם משנה" במסכת מכשירין. הגמרא אומרת שמשנה זו אינה כדעת רבי יעקב [בעמוד ב בגמרתנו] וגמרתנו מעמידה את דברי רב ששת כרבי יעקב. ממילא יוצא, שהמשנה - שהיא "סתם משנה" - אינה כרב ששת.

4.
וראוי להעיר: הרי רשאי אמורא להכריע בניגוד למשנה אפילו אם היא סתומה, לפי העיקרון, שכל כללי הפסיקה במשנה ובגמרא תקפים כל עוד הגמרא [או אחד מהאמוראים] לא מכריע את ההלכה במפורש. אם כן, מדוע הרמב"ם לא הכריע כרב ששת [שהכריע כתנא רבי יעקב]?