וַתִּקְרֶאןָ
בכורות ה ע"ב
"(במדבר כה, ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן.
רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן.
ר' יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין".
פירש רש"י: "שנעשו כולן בעלי קריין - ולשון מקרה הוא".
פירוש דבריו – 'לשון מקרה' – במשמעות של קרי, כלשון הפסוק בדברים כג, יא: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה. ונדרש מלשון מקרה באות ה' ולא מלשון קרא למרות האות א' שבמילה וַתִּקְרֶאןָ משום הסגול שתחת האות ר', כיון שלא מנוקד וַתִּקְרָאןָ בקמץ, בדומה לכתוב וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת (בראשית ד, כה).
אמנם דרשת רבי אליעזר צריכה ביאור, היכן רמוז שפגעו בהן ערומות דוקא.
פירש רש"י:
"ערומות פגעו בהן - ותקראן משמע גופן היה פוגע בהן".
מקור דבריו בפירוש רבינו גרשום:
"ערומות. היו מהלכות ופוגעות בהו בישראל, דהיינו ותקראן – הן עצמן, כלומר בשרן נוגע בהן כדי לבער בהן יצרן".
פירוש,
במילה הקמץ שבסוף המילה וַתִּקְרֶאןָ מיותר, ניתן היה לנקד וַתִּקְרֶאן כמו קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם (שמות ב, כ). לכן משמעות וַתִּקְרֶאןָ – וַתִּקְרֶאןָ אותן, את עצמן – שגופן עצמו הוא שקרא להם בהבעירו את יצרם של ישראל.
בפירוש מהדורת שטיינזלץ מפורש: ערומות פגעו בהן – וכך קראו להם.
כלומר, וַתִּקְרֶאןָ הוא מלשון קריאה. אך כיצד היה בכחן לפתות בקריאתן את ישראל? – בכך שפגשו אותם כשם ערומות.
לשני פירושים אלו לא מבואר מספיק מניין שפגעו בהם דוקא, ומניין שערומות דוקא.
בסוגיה זו עצמה שבמסכת סנהדרין דף קו ע"א, פירש רש"י:
"ותקראן – בגופן. ותקראן - [משמע] לשון מקרה".
רש"י בסוף דבריו מפרש שלרבי אליעזר נדרש וַתִּקְרֶאןָ מלשון מִקְרֶה כלשון הכתוב ברות ב, ג וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, ובדרך דומה לדברי רבי יהושע.
על דרך זו מבואר הקשר בין פגישה במקרה לבין כך שהיו ערומות, בדומה לשלשה מעשים שהיו.
במסכת כתובות דף סה ע"א:
"חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא, אמרה ליה... פסוק לי חמרא, אמר לה: ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא, אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי. בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא... קם רבא על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא. אמרה ליה בת רב חסדא: מאן הוי האידנא בבי דינא? אמר לה: חומא דביתהו דאביי. נפקא אבתרה, מחתא לה בקולפי דשידא עד דאפקה לה מכולי מחוזא, אמרה לה: קטלת ליך תלתא, ואתת למיקטל אחרינא?!".
אשתו הפקחית של רבא הבינה שאם נגלה זרועה של אלמנתו של אביי "במקרה" אל מול עיני רבא בבית הדין, אין זאת אלא שהיה זה בכוונה תחילה, על מנת לפתות את רבא לשאתה לאשה.
במסכת עבודה זרה דף כ ע"א:
"רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע".
ומסיימת הגמרא: "קרן זוית הואי", שראה אותה על כורחו לאחר שעבר את פינת הרחוב כשהיא עומדת למולו.
פרטי מעשה זה מתוארים ברש"י מסכת נדרים דף נ ע"ב:
"אדון אחד ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר"ע והיה ר"ע מנצחו בכל פעם והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו אמרה לו אני אפתהו ואכשילהו לפי שהיתה יפת תואר ביותר, באתה אצלו וגילתה שוקה כנגדו".
כדי לגלות את שוקה כנגד רבי עקיבא נצרכה לפוגשו "במקרה" בקרן הרחוב.
במסכת מגילה דף יד ע"ב:
"מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות. אמר לה: הִשמעִי לי".
אביגיל גילתה את שוקה כדי לפתות את דוד שישאנה. ולבסוף תבעה זאת כמעט בפירוש, כדברי המשך הגמרא שם: "כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה (שמואל א' כ"ה) והטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך, אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא. איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי".
ופירש רש"י :"בהדי שותא פילכא - עם שהאשה מדברת היא טווה, כלומר, עם שהיא מדברת עמו על בעלה - הזכירה לו את עצמה, שאם ימות ישאנה".
האופן בו גילתה את שוקה מתבאר במסכת פסחים דף ג ע"א:
"לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב".
כלומר שרכיבה באשה אינו דבר צנוע.
ובעמוד ב' מקשה הגמרא:
"והכתיב: (שמואל א' כ"ה) והיא רכבת על החמור! - התם משום ביעתותא דליליא - אורחא הוא. ואיבעית אימא: משום ביעתותא דליליא - ליכא, משום ביעתותא דדוד - איכא. ואיבעית אימא: ביעתותא דדוד נמי ליכא, משום ביעתותא דהר איכא".
היו לה שלש סיבות טובות למה לא לשבת על החמור באופן צנוע כששתי רגליה מן העבר האחד, אלא לרכוב דוקא, כדי ש"במקרה" יתגלה שוקה. וכך לפתות את דוד שישאנה.
וכך עשו גם בנות מואב כמתואר במסכת סנהדרין דף קו ע"א, זקינה יושבת בפתח החנות מבחוץ ומציעה את הסחורה שבתוך החנות, ובפנים הוא פוגש "במקרה" את הצעירה שעכשיו מתלבשת.
