טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין – חוגלה

 
"קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין. אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר - אתיא דגירה דגירה כתיב הכא קורא דגר ולא ילד, וכתיב התם ובקעה ודגרה בצלה. אמר ר"א: מחלוקת בקורא זכר, אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב; פשיטא, קורא זכר תנן! מהו דתימא: רבנן - אפילו קורא נקבה פטרי, והא דקתני זכר - להודיעך כחו דרבי אליעזר, קמשמע לן; ואמר רבי אלעזר: מחלוקת בקורא זכר, אבל בזכר דעלמא - דברי הכל פטור; פשיטא, קורא זכר תנן! מהו דתימא: רבי אליעזר - אפילו זכר דעלמא מחייב, והאי דקתני קורא זכר - להודיעך כחן דרבנן, קמ"ל; תניא נמי הכי: זכר דעלמא - פטור, קורא זכר, ר"א מחייב, וחכמים פוטרין" (חולין, קמ ע"ב).

שם עברי: חוגלת סלעים    שם באנגלית: Rock Partridge, Chukar    שם מדעי: Alectoris ammoperdix

שם נרדף במקורות: קורא, שיכלי     שמות בשפות אחרות: ערבית - חג'ל, שונאר


נושא מרכזי: מאפייניו הייחודיים של ה"קורא" הזכר (1)

 
תקציר: רבי אליעזר וחכמים חולקים לגבי חובת שילוח הקן בקורא זכר אך מסכימים שאין מצוות שלוח הקן בשאר זכרי הצפורים. ממהלך הסוגיה ומדברי המפרשים משתמע שהתנהגות הדגירה של הקורא הזכר שונה מהתנהגות הזכרים של שאר מיני הציפורים והיא דומה לדגירת הנקבה. את מסקנה זו ניתן גם להסיק מהפסוק בירמיהו: "קורא דגר ולא ילד" כפי שלומד רבי אבהו. הוא משווה בגזירה שווה בין דגירת הקורא הזכר ובין דגירת הנקבות. מסקנה נוספת המשתמעת מסוגייתנו היא שה"קורא" הוא מין טהור.

מתוך המקורות ניתן להסיק שהשם "קורא" (פרדי"ץ בלעז) עשוי לכלול לא רק את הקורא המדברי אלא גם את חוגלת הסלעים. מינים אלו ממשפחת הפסיונים בעלי מסורת אכילה רצופה ולכן אין ספק לגבי כשרותם. עלינו להניח שהפסוק בירמיהו וסוגייתנו מתייחסים בשם "קורא" רק לחוגלת הסלעים משום שמבין שני המינים רק בזכרי מין זה קיימת התנהגות דגירה המקבילה לדגירת הנקבה. לעיתים מטילה החוגלה הנקבה שתי סדרות ביצים ואת הראשונה היא מעבירה לזכר הדוגר עליה עד בקיעת האפרוחים. אמנם במינים רבים גם הזכרים משתתפים בדגירה אך הדבר נעשה בפרקי זמן קצרים בלבד על מנת לאפשר לנקבה לאכול ולנוח.




חוגלת סלעים  - צולמה בהרי יהודה            צלם: נחמיה ג.  
   

קורא מדברי       צילם: מינוזיג                ראה עוד על הקורא באתר "צפר"

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במקורות אנו מוצאים שתי גישות לזיהוי העוף "קורא" שאחת מהן כוללת שני מינים קרובים של עוף טהור ואילו השניה מזהה אותו כעוף טמא (2):

א. בשמואל א' (כו כ') נאמר: "... כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעש אחד כאשר ירדף הקרא בהרים". מפרש רש"י: "הקורא - עוף ששמו קורא ובלעז פרדי"ץ וכן קורא דגר ולא ילד (ירמיה י"ז י"א) ומרדף אחר קני שאר עופות ויושב על בציהם". Perdritz הוא שמו של הקורא המדברי (Sand Partridge) אך גם שמה של חוגלת הסלעים (Rock Partridge). הן הקורא והן החוגלה הם עופות קרקע ממשפחת הפסיוניים הנכללת בסדרת התרנגולאים. מינים אלו יציבים ונפוצים בארץ וקיימת מסורת מוצקה לאכילתם (3). באופן זהה מפרש רש"י (וראשונים נוספים) גם בגמרא שהכוונה לקורא או החוגלה כפי שהם נקראים בלשוננו. בחולין (קלח, ע"ב) מפרש רש"י: "קורא - עוף טמא הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים". מסורת הש"ס מגיה וכותב "עוף טהור". מובן מאליו שחייבים להניח שה"קורא" הוא עוף טהור שהרי בעופות טמאים כלל לא קיימת מצוות שילוח הקן.

ב. בניגוד לזיהוי זה, רש"י עצמו מפרש בירמיהו את הפסוק "קרא דגר ולא ילד עשה עשר ולא במשפט וכו'": "קורא דגר - קוק"ו גלונצנ"ט בלעז" שהוא שמה של הקוקיה. למרבה הפלא בדף קמ (ע"א) שולל רש"י את האפשרות שהקורא הוא קוקיה: "רבי אליעזר מחייב לשלח - אע"פ שאין הביצים שלו, הואיל ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים, ועוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א". דברים מפורשים אלו סותרים את פירושו בירמיהו. גם התוס' (חולין, סג ע"א ד"ה "נץ") שוללים את זיהוי זה: "... וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא מחזקינן וקורא טהור הוא כדמוכח בפ' שילוח הקן דר' אליעזר מחייב בשילוח מפני שהוא טהור ורבנן לא פליגי אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו אבל כולהו מודו דגופו טהור".

גם אם ננסה ליישב שמדובר בשני מינים שונים הנקראים בשם "קורא", כהצעת החתם סופר למשל (4), דברי רש"י צ"ע שהרי בסוגייתנו רבי אבהו לומד גז"ש "דגר – דגרה" מהפסוק "קורא דגר" (ראה לעיל) שגם דגירת קורא זכר בכלל "דגירה". אם נניח שהקורא שבו עוסק ירמיהו הוא הקוקיה ואילו הסוגיה שלנו עוסקת בקורא המדברי ובחוגלה, אין מקום להשוואה לעניין דגירת הזכר. בנוסף לכך מצטט רש"י את הפסוק בירמיהו כאסמכתא לפירושו בספר שמואל המתאר עוף הנקרא "פרדי"ץ" ולכן יש להניח שגם בירמיהו הכוונה לעוף זה ולא לקוקיה. זיהוי ה"קורא" כקוקיה בעייתי לא רק בגלל הקושי בהבנת הכתובים אלא גם מנקודת מבט ביולוגית. הפסוק בירמיהו מייחס ל"קורא" התנהגות דגירה, אך הקוקיות לא רק שאינן נוטלות ביצים מקינים אחרים אלא אף אינן דוגרות על הביצים שהטילו בעצמן. הקוקיות הן עופות טפילים המתמחים בהטלת ביצים בקיני מינים אחרים (פונדקאים) הדוגרים ומאכילים את גוזלי הקוקיה עד בגרות. הרב אברהם בן דוד  (5) מנסה ליישב את הקושי על ידי הוצאת הפועל "דגר" מידי פשוטו וכותב: "שמקרקר ומטיל ביצים אבל אינו יולד דהיינו שאינו מטפל בביצים ובגוזלים שיצאו מהן וכו'".

הסתירה החזיתית בין פירושי רש"י בשמואל א' וירמיהו מחייבת להניח שמדובר בטעות סופר או שרש"י חזר בו. ד"ר משה קטן כתב ב"אוצר לעזי רש"י" שהלעז בספרי ירמיהו שלפנינו נכתב רק בדפוסים ואילו בכתבי היד לא כתוב "קוקו"א" אלא רק "גלוצי"ר" שמשמעותו לקרקר. לעז זה נכתב על הפועל "דגר" ואילו את השם "קורא" רש"י לא תרגם אולי משום שהסתמך על פירושו בשמואל (הדבר תמוה שהרי רש"י נהג לחזור פעמים רבות על תרגומי הלע"ז).

הרמב"ם בפרוש המשנה (חולין, פי"ב מ"ב): "וקורא, שם אלחג'ל, ומין זה דוגרים ממנו הזכרים כדרך שדוגרות הנקבות, ולפיכך נחלקו בקורא זכר דוקא אם נמצא דוגר, אבל הזכר של שאר המינים דברי הכל שהוא פטור. והלכה כחכמים". ורע"ב פירש: "קורא - בערבי קורין לו שונא"ר (חוגלה), ובלע"ז פרדי"ז". בערבית בת זמננו כאשר שני המינים חיים בחפיפה נקרא הקורא אלחג'ל ואילו החוגלה נקראת שונאר. הרד"ק בספר השורשים (ערך "קרא") מתרגם "פרדי"ץ". פירושים אלו מזהים את ה"קורא" עם החוגלה וכנראה שלא הבחינו בין מינים קרובים אלו ואכן שמם ביוונית ולטינית זהה (Perdrix). כאמור האבחנה היא בין מין של חוגלה מדברית (קורא - Sand Partridge) וחוגלת הסלעים (Rock Partridge) החיה באקלים ים – תיכוני. ייתכן והמקום "עין הקורא" (שופטים, טו י"ט) הנמצא ביהודה נקרא על שם החוגלות שבסביבתו.

התאורים השונים של אורח החיים של ה"קורא", המופיעים במקורות, עשויים לשמש כעוגן לזיהוי המין המדוייק שאליו הם מתייחסים. לדעת פליקס ואהרוני (בתוךך מ. דור) כוונת הפסוק "קורא דגר ולא ילד" היא שלעיתים קוראות (Sand Partridge) אחדות מטילות את ביציהן בקן אחד ולאחר מכן נקבה אחת משתלטת על הקן ודוגרת לבדה. הדוגרת איננה מסוגלת לכסות את כל הביצים ולכן מחלקם לא בוקעים אפרוחים. לדעת מ. דור (6) פירוש זה איננו סביר משום שהתופעה של הטלת משותפת בקן אחד שכיחה במיני עופות נוספים ואיננה ייחודית לקורא. הוא דוחה גם את הנמשל שהרי רק חלק מהביצים אובד ולכן אין לומר "בחצי ימיו יעזבנו" שמשמעותו נטישת כל העושר הנרכש שלא במשפט. בנוסף לכך לא מובנת הסיפא של הפסוק "ובאחריתו יהיה נבל" משום שאין במעשה הקורא משום נבלה.

לדעת מ. דור יש להסיק מתוך כך שהשם "קורא" בפסוק בירמיהו מופיע בלשון זכר ("דגר" ו"ילד") שהכוונה דווקא לדגירת זכר ואכן בפסוק שמביא רבי אבהו הפועל "דגר" הוא בלשון נקבה ("ובקעה ודגרה בצלה"). בסוגייתנו הדבר נאמר בפירוש משום שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא לענין שלוח הקן כאשר הדוגר הוא ה"קורא" הזכר. על פי מהלך הסוגיה ברור שה"קורא" יוצא דופן מבין שאר העופות שכן הגמרא אומרת (חולין, קמ ע"ב): "ואמר רבי אלעזר: מחלוקת בקורא זכר, אבל בזכר דעלמא דברי הכל פטור; פשיטא, קורא זכר תנן! מהו דתימא: רבי אליעזר אפילו זכר דעלמא מחייב, והאי דקתני קורא זכר להודיעך כחן דרבנן, קמ"ל; תניא נמי הכי: זכר דעלמא פטור, קורא זכר, ר"א מחייב וחכמים פוטרין".

מ. דור מציע שהפסוק בירמיהו ודברי הגמרא מתאימים באופן מדויק להתנהגות הדגירה המתרחשת לפעמים בחוגלה ("קורא") הן בטבע והן בשבי. הנקבה מטילה 2 תטולות ומוסרת את התטולה הראשונה לזכר הדוגר עליה. הנקבה דוגרת על התטולה השניה ולאחר הבקיעה שתי הקבוצות מתאחדות. המחלוקת בגמרא לגבי דגירת ה"קורא" בניגוד לדגירת זכרים אחרים, שאין חייבים בשילוחם, נובעת מכך שהקורא יוצא דופן בכך שדגירתו דומה לדגירת הנקבה. אין הוא מסתפק בסיוע לנקבה בהחלפתה למשך פרקי זמן קצרים בלבד, אלא דוגר לבדו על התטולה הראשונה. הסבר זה עולה בקנה אחד עם גישתו של הרמב"ם שציטטתי לעיל: "ומין זה דוגרים ממנו הזכרים כדרך שדוגרות הנקבות". 

התאור של דגירת הזכר בחוגלה מופיע כבר בכתבי אריסטו (21, 564) (7):

"החוגלות בונות להן קן המחולק לשני אגפים, הזכר דוגר באחד והנקבה בשני. לאחר בקיעת האפרוחים, כל אחד מן ההורים מגדל את האפרוחים שדגר עליהם, ואולם הזכר בשעה שהוא מוציא את אפרוחיו לראשונה מן הקן, דורס אותם". 

הד להתנהגות אלימה במהלך טיפול הזכר באפרוחים אנו מוצאים במדרש תנחומא (בובר, פרשת כי תצא סימן ג) אלא שבכיוון הפוך משום שהאפרוחים הם התוקפניים: "... ללמדך כי הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהן עד שיוצאין מקליפתן, ונעשין אפרוחין, ועולין עליו ומורטין את כנפיו, וכשיוצא לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, ומוצא אותו חיה או שרץ ואוכלו, ומי גרם לו? על שגדל ביצים שאינן שלו וכו'". מדרש זה הוא כנראה המקור לפירוש רש"י בשמואל האומר: "ומרדף אחר קני שאר עופות ויושב על בציהם". התנהגויות אלימות אלו אינן מדווחות בספרות המדעית אך הנמשל של "יהיה נבל" בירמיהו הולם את תיאורו של אריסטו של הורה ההורג את צאצאיו.

פרופ' זהר עמר (8) מדווח על מחקרים שנערכו לאחרונה המראים שבדרך כלל הזכרים נוטשים את הנקבות כבר בשלבי הקינון המוקדמים. הוא מציע לפרש את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים כנובעת מרמת הכרות התנאים את התנהגות החוגלה. לדעתו, חכמים שהכירו את התופעה במלואה ראו בדגירת זכר החוגלה התנהגות יוצאת דופן ("אין דרכו בכך") ולכן פטרו את מוצא הקן משילוח. לענ"ד אין מדובר במחלוקת בהכרת המציאות אלא באופן ההתייחסות לזכר הדוגר. אפשרות אחת להסבר המחלוקת היא תפיסה שונה של הזיקה בין הטלת הביצים והדגירה. לדעת חכמים הטלת הביצים נחשבת כחלק מהדגירה וקשורה לטעם מצוות שילוח הקן (כמו למשל בדרכו של הרמב"ם הסובר שהשילוח נועד למנוע צער בעלי חיים) ולכן למרות שהקורא הזכר דוגר בדומה לנקבה אין לקיים בו מצוות שילוח הקן. לדעת רבי אליעזר ההטלה איננה חלק מהדגירה ולכן יש להתייחס לדגירה בלבד והרי בפעולה זו הזכר והנקבה דומים זה לזה. אופן נוסף להסבר המחלוקת: רבי אליעזר הדגיש את התנהגות הפרט ולכן אם חוגלה ממין זכר דוגרת באופן קבוע דרכה בכך. חכמים הדגישו את התנהגות המין כולו ואם כן לרוב הזכר נוטש את הנקבה ואיננו דוגר לכן אין מצווה לשלחו.
 

(1) להלן נבחין בין מין העוף הנקרא היום קורא מדברי לבין ה"קורא" בלשון המקרא וספרות חז"ל שהוא החוגלה. כאשר נתייחס ל"קורא" זה הוא יסומן במירכאות.
(2) לחתם סופר (חולין, קמ ע"ב), למשל, שני הזיהויים אינם אלטרנטיביים אלא מבטאים את קיומם של שני מיני "קורא". לשתי הגישות השונות (קיימו של מין "קורא" אחד או שנים) יש השלכות על אופן הבנת הסוגיה בחולין (קמ ע"ב). ראה במהדורת שוטנשטיין הערה 19.
(3) זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 239-241.
(4) חתם סופר (שם) דלמא בקורא פי' עוף טהור רובץ על טמאים מיירי בקורא. מיהו סיפא עוף טמא רובץ על טהורים צ"ל איידי דנקט רישא טהור על טמא נקיט סיפא טמא על טהור. וזה דוחק לא ה"ל לרש"י למשתיק מיני' אבל לבי אומר לי יען ראיתי במוסף ערוך בערך קרא תמה על רש"י בירמי' שפי' קורא דגור קוקו"ק והוא עוף טמא ובשמעתין פירש"י אין זה קוקו"ק. ולפע"ד אדרבא אי לא דמפורסם דקורא הוא קוקו"ק והוא עוף טמא לא היו צריך רש"י לפרש אין זה קוקו"ק אע"כ פשטי' כך הוא אלא בשמעתין נתבאר ונתחדש דאיכא נמי בטהורים כעין קורא והוא בדטי"ץ בלע"ז שקורין רעפהינדליך וא"כ מתניתין רישא וסיפא בקורא טהור וטמא. שוב ראיתי בשמואל א' כ"ז כאשר ירדוף הקורא בהרים פירש"י פירדי"ץ שהיא טהור ובירמי' קורא דגר פי' קוקוק"ו והוא הדבר דדהע"ה דימה את שאול לקורא בהרים פירדי"ץ טהור. וירמי' דימה הרשע לקורא קוקוק"ו טמא והנה אמת נכון הדבר בעזה"י".
(5) בספרו "שיחת חולין" (סג ע"א הערה 33)
(6) מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 128-130).
(7) מתוך מ. דור (שם).
(8) שם, עמ' 239-242.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.