הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אמוראים: "מר בר רב אשי" 

[אמוראים]

חולין קמא ע"א

גמ'. א"ל ההוא מרבנן לרבא, ואימא: שלח - חדא זימנא, תשלח - תרי זימנין! א"ל: שלח - אפילו מאה פעמים, תשלח - אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין? ת"ל תשלח - מכל מקום;
א"ל ר' אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח, הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה - לא? עשה ולא תעשה הוא, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה!
לא צריכא דעבר ושקלה לאם, דלאו - עבריה, עשה הוא דאיכא, ליתי עשה ולידחי עשה - קמ"ל;
הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כמה דלא שחטה - לא עבריה ללאו!
ותו, לר' יהודה דאמר שלח - מעיקרא משמע, אפי' עשה נמי ליכא!
אלא אמר מר בר רב אשי: כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו - ליכא, עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה;
מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה? סלקא דעתך, הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר - אסור בתשמיש המטה, דכתיב +ויקרא י"ד+ וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, אהלו - זו אשתו, מכאן שאסור בתשמיש המטה, מהו דתימא: כיון דאסור בתשמיש המטה, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן, קמ"ל. 
 

1.
רמב"ם הלכות שחיטה פרק יג הלכה יט:

אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה,
ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, (ועשה) ולא עשה דוחה עשה.

הרמב"ם מנמק את האיסור ליטול את האם עבור טהרת המצורע בגלל שאין מצות עשה [של טהרת המצורע] דוחה את מצות עשה ולא תעשה [של שילוח הקן].

2.
והגמרא יישבה והוסיפה יישוב של "מר בר רב אשי". בכל אופן יוצא, שלפי הרמב"ם אין צורך בדרשה של הפסוק "שלח תשלח". ודנים בכך המפרשים על הרמב"ם, וראה גם "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שס"ה.

3.
ונראה לחזק את הקושיה על הרמב"ם: הרי נאמר בגמרא: "אלא אמר מר בר רב אשי: כגון שנטלה על מנת לשלח...". ניסוח כזה – בדרך כלל – מעיד שזוהי מסקנת הגמרא.

4.
והקושי יותר גדול מפני הדברים הבאים:
סדר תנאים ואמוראים חלק ב:

לח. רב אשי ורב כהנא הלכה כרב כהנא, רב אשי ורבינא הלכה כרב אשיי*,

והלכתא כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה ומכתב אודיתאיא דאמר מר בר רב אשי בדאורייתא נמי מהפכינן אשבועתא ומכתב אודיתא כי ההוא דאכמין סהדי בכילתא.

כלומר, בכל מקום הלכה כמר בר רב אשי חוץ מאשר בשתי סוגיות. יוצא אפוא שבאופן עקרוני ההלכה תמיד כמר בר רב אשי וכנראה בגלל שהוא המאוחר מכולם, וכלל הוא "הלכה כבתראי".
ורק כש"סתמא דגמרא" חולקת על מר בר רב אשי אזי אין הלכה כמותו, למרות שהוא ה"בתראי".

4.1
ומדוע הרמב"ם לא הביא את דברי "מר בר רב אשי"?

4.2
לאור הנ"ל יוצא שאולי הרמב"ם באמת פוסק – כעיקרון - דווקא שלא כ"מר בר רב אשי" [בניגוד לשיטת רש"י]. אלא הוא סובר כשיטת תוס' במסכת יומא דף פג עמוד א, שסוברים הפוך מרש"י, שבכל מקום אין הלכה כמר בר רב אשי. [מובא בחולין ע"ו, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רז].
ולכן לא הביא את דבריו בסוגייתנו.