יונים לא מוכרות / יעקב צ. מאיר

חולין קלט ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו '...וכן יוני הרדסיאות – פטור משילוח'. חולקים ר' חייא ור' שמעון, 'חד תני הדריסאות וחד תני הרדסיאות', כל אחד החזיק בגירסה אחרת של המשנה. 'מאן דתני הרדסיאות, על שם הורדוס. ומאן דתני הדרסיאות – על שם מקומן'. אכן, ידוע שהמלך הורדוס גידל יונים בארמונו המפואר (מלחמת, ה 4 4) ואף שם מקום דומה נמצא – האי רודוס. ועדיין קשה, כיצד פירוש מונח מן המשנה איננו ידוע כבר בדור התנאים האחרון? רי"ן אפשטיין מנה 22 נוסחים שונים של כינויין של יונים אלו, בחילופים שונים של ה/ר וב/ד (מלנה"מ 27-28), אך בין ר' חייא לר' שמעון לא הצליח להכריע. גאולתן של היונים נמצאה דווקא מכיוון אחר.

היונים ההרדסיאות מנויות עם האווזים והתרנגולים ברשימת החיות שמותר להאכילן בשבת (שבת כד ג). למדנו – יונים הרדסיאות הן יונים שאינן יכולות למצוא את מזונן בעצמן. הסופר הרומי מרקוס טרנטיוס וארו, בן המאה הראשונה לפנה"ס, כתב חיבור חשוב על החקלאות (De re rustica) ובו מסופר על שיטת גידול יונים בשובכי ענק, אלפי יונים בכל שובך. תא קטן יוחד לכל זוג יונים, הזנתן היתה מלאכותית והן גודלו עבור בשרן ועבור זבלן המשובח. יגאל טפר זיהה את יוניו של וארו עם היונים ההרדסיאות ואת מקורו של הכינוי מצא במילה היוונית 'א-דרסטוס' (ἄδραστος) שפירושה – 'שאינו נע'. היונים האדריסאות, כך צריך לומר, הן יונים מבוייתות שתנועתן מוגבלת על ידי תאי דגירה קטנים.

ומדוע לא מכירים חכמי הגמרא פירוש זה? מציע טפר – גידול יונים המוני שכזה לא היה יעיל דיו, אלא בזמן שבית המקדש היה קיים. הזב והזבה, הנזיר שנטמא והיולדת, המצורע, העובר על שמיעת קול, על שבועת ביטוי ועל טומאת מקדש וקודשיו, הנודר או הנודב קרבן עוף – כל אלו נדרשו להביא יונים. ביקוש בסדר גודל כזה מצריך גידול מיוחד, ולשם כך הוקמו שובכי היונים ההרדסיאות. משחרב המקדש פסק הביקוש ועמו כדאיות הגידול. כשבאים ר' שמעון ור' חייא, מאה ומשהו שנים אחרי חורבן הבית, הם כבר אינם מכירים את הכינוי 'הרדסיאות' וקושרים אותו לפי מצלולו אל השם הראשון העולה בדעתם.