כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > תמר מצוי - "וסימנך דיקלא" (חולין קכה ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

וסימנך דיקלא – תמר מצוי

"אביי אמר: לעולם מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, והכא במאי עסקינן - בששפה, וכדרבי אלעזר, דא"ר אלעזר: קולית ששפה לארכה - טמאה, לרחבה - טהורה, וסימניך דיקלא" (חולין, קכה ע"א).

פירוש: "אביי אמר: לעולם יש לומר כי משנתנו סבורה שמוח מבפנים העצם הריהו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ לה. ובאשר לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, ומשום המוח — הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? במקרה ששפה (שפשף, שייף והחליק) את העצם ושוב אין העצם מעלה ארוכה לבשר שעליה ולמוח שבתוכה. ולכן אינה נחשבת כאיבר, לטמא בטומאת אוהל. וכשיטת ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: קולית ששפה אותה לארכה — הרי היא עדיין טמאה כאיבר, אף שאין בה בשר או מוח, שכן כששף כיוצא בה בחי הריהי מעלה ארוכה, וגם לאחר ששויפה יש אפשרות להתרקמות מחודשת. ואולם אם ניסרה לרחבה — אין היא שוב מעלה ארוכה, ולכך הריהי טהורה, וסימניך מה מעלה ארוכה ומה אינו מעלה: דיקלא שאם משייפים אותו לאורך הוא עשוי לחזור ולהתאחות, ואולם אם משייפים אותו לרוחב, באופן שמנתק את זרימת השרף בתוכו, אין הוא מתאחה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera

שם נרדף במקורות: דיקלא

נושא מרכזי: האם הדקל איננו מתאחה לאחר שמשייפים אותו?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

הגמרא משתמשת בדקל כסימן לאופן שבו שיוף הקולית לא מונע את השתקמות מח העצם ואיחוי הבשר לעומת אופן שיוף המונע החלמה. מפרש רש"י: "דקל - אם תטול ממנו רצועה סביב הוא מתיבש שלא הנחת דרך לשרף לעלות מן הקרקע למעלה ממקום שנקלף ואם תקליפנו לארכו ותשייר צדו אחד יש דרך לשרף לעלות". על מנת לדון בדברי רש"י נקדים תאור אנטומי כללי של גזע העץ ונבחין בין גזעי הדו פסיגיים והחד פסיגיים.

דו פסיגיים

גזע העץ הוא החלק של העץ הנושא את ענפיו, עליו, פרחיו ופירותיו של העץ. הגזע משמש להעברת מים ומינרלים מהקרקע עד לצמרת העץ ותוצרי פוטוסינתיזה (הטמעה) מהעלים עד לשורש. הגזע מקנה לעץ את האפשרות לעמוד זקוף כנגד כוח המשיכה של כדור הארץ.

הגזע מקביל בתפקידיו ובמבנהו לגבעול אלא שרקמותיו עבות וקשות יותר באופן ניכר. בחתך רוחב בגזע ניתן להבחין (מבפנים כלפי חוץ) ברקמות הבאות (ראה בשרטוט 1): "עצה" – מערכת "צינורות" הבנויה מתאים אופייניים המעבירה מים ומינרלים מהשורש אל שאר חלקי הצמח. "שיפה" – מערכת "צינורות" הבנויה מתאים אופייניים המעבירה תרכובות אורגניות שסונתזו על ידי העלים, בתהליך הפוטוסינתזה, אל שאר חלקי הצמח. שתי רקמות אלו נקראות רקמות הובלה והן נוצרות כתוצאה מחלוקה והתמיינות תאים עובריים ברקמה הנקראת "קמביום". בשלבי ההתפתחות הראשונים, לפני הופעת הגזע, העץ הוא בעל גבעול הכולל בתוכו עצה ושיפה ראשוניים היוצרים, בצמחים הדו-פסיגיים, יחד עם הקמביום טבעת לא רציפה של צרורות צינורות (ראה בחתך הרוחב בגבעול – שרטוט 2 ותמונה 2). תוך כדי גידול העץ צרורות הצינורות יחד עם הקמביום מתרחבים ומתקרבים זה לזה עד ליצירת טבעות רציפות. (ראה בחתך הרוחב בגזע בשרטוט 1).


תמונה 1. גזעי עצי התמר בעלי קוטר צר יחסית לגובהם		שרטוט 1. חתך רוחב בגזע

התאים בטבעת הקמביום מתחלקים, מתמיינים ומייצרים כלפי פנים הגזע תאי עצה המהווים את העצה השניונית. רובו של הגזע עשוי עצה שניונית ועצה זו היא למעשה העץ המשמש את האדם בחיי היום יום. תאי הקמביום הפונים כלפי חוץ מתמיינים לתאי שיפה שניונית. תאי העצה בפנים הגזע דוחפים במשך הזמן את הקמביום ואת השיפה כלפי חוץ ומגדילים את קוטרם. באזורים בהם מתקיים חילוף עונות בין עונה נוחה לחלוקת הקמביום לעונה קשה ניתן להבחין בטבעות גידול בחתך רוחב של הגזע.

השכבה החיצונית ביותר של הגזע היא האפידרמיס. בדרך כלל האפידרמיס נסדק עקב התרחבות הגזע ומתקלף מעצמו. בין האפידרמיס והשיפה מצויה רקמה נוספת, הפרידרם, אשר מתפתחת בדרך כלל במשך השנה הראשונה לחיי העץ. קליפת הגזע מוגדרת ככלל הרקמות המצויות בצד החיצוני של הקמביום. הקליפה כוללת, אם כן, את האפידרמיס, את הפרידרם ואת השיפה.

שרטוט 2. השוואה בין סידור צרורות הצינורות בחד-פסיגיים והדו-פסיגיים


תמונה 3. חתך רוחב בגבעול צמח חד-פסיגי צילם: חגי רענן		תמונה 2. חתך רוחב בגבעול צמח דו-פסיגי צילם: חגי רענן

חד-פסיגיים

בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום (ראה בשרטוט 2 ותמונה 3). בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית (ראה בתמונה 1). מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור". חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בשלבי ההתפתחות הראשונים בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.

בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.

המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע.

וסימנך דיקלא

התאור המופיע ברש"י מקביל לתופעת החיגור המוכרת כטכניקה חקלאית מקובלת בדו-פסיגיים (תמונה 4). החיגור הוא פעולת חיתוך שבה מקלפים מסביב לענף או גזע רצועה הכוללת את הקליפה והשיפה. באופן זה מנתקים את כל צינורות השיפה מבסיסם ומונעים מעבר סוכרים מהעלים לשאר חלקי הצמח. משתמשים בטכניקה זו כדי לקבל פירות גדולים במיוחד. הסוכרים המיוצרים על ידי העלים בענף ה"מחוגר" אינם יכולים לעבור לשאר חלקי הצמח וגורמים להתפתחות פירות גדולים ומתוקים. אספקת המים לענפים "מחוגרים" מתבצעת כתיקנה משום שצינורות העצה נשארים שלמים (הם פונים לכיוון ליבת העץ). חיגור המתבצע בגזע העץ גורם למותו אולם חיגור המתבצע רק בחלק מענפי העץ מאפשר לענפים שאינם מחוגרים לספק סוכרים לשורשים וכך העץ יכול להמשיך ולהתפתח.

תמונה 4. חיגור בענף צמח דו-פסיגי (אלון התבור)

התאור המופיע בדברי רש"י דומה מאד לפעולת החיגור אלא שבניגוד לדברי רש"י תנועת הנוזלים בקליפה החיצונית מובילה סוכרים מלמעלה למטה. הבעיה המרכזית בהסבר זה של רש"י היא העובדה שחיגור מוגבל אך ורק לעצים דו-פסיגיים משום שבהם השיפה יוצרת טבעת הפונה החוצה וניתן לקלף את כולה. בחד-פסיגיים (ובתוכם הדקל) מפוזרים צרורות הצינורות (ובהם השיפה) בכל שטח החתך ולכן אין לחיגור השפעה משמעותית. גם אם נקלף את הקליפה החיצונית ימשיכו להתבצע תהליכי הובלת תוצרי הפוטוסינתזה דרך הצינורות בשאר שטח החתך של הגזע.

נוכל לפרש את דברי הגמרא שגם בדקל הנזק הנגרם מחיתוך היקף הגזע באופן המנתק צינורות הובלה גדול מחיתוך מאונך בגודל מקביל. הדבר יהיה נכון במיוחד אם ריכוז צינורות ההובלה גדול יותר בהיקף הגזע בהשוואה לליבתו. ייתכן אולי שמדובר בחיגור המתבצע בצמרת הדקל באיזור של "ניצן ההתעבות הראשוני" ודבר זה מונע את התפתחות העלים (תמונה 5). אפשרות נוספת היא "סימנך דיקלא" הוא ביטוי לעצים באופן כללי משום שהדקל היה העץ הנפוץ בבבל אך לא לדקל עצמו. הסברים אלו דחוקים מאד ועדיין צ"ע.

תמונה 5. טבעת העלים שמוצאה מ"טבעת ההתעבות הראשונית"

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים