הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "מתקיף"; "ותו"; "אלא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קיח ע"א

 רב חביבא אמר: שאני שומר דנבלה, כיון דמעשה יד קא עביד - איד שדינן ליה. מתקיף לה רב יהודה בר ישמעאל, הא דתנן: הפיטמא של רמון - מצטרפת, והנץ שלו - אין מצטרף, ואמאי? קרי כאן על כל זרע זרוע, וליכא! ותו, הא דתנן: העור והרוטב והקיפה וכו' - מצטרף לטמא טומאת אוכלים, מנלן!
אלא, תלתא קראי כתיבי: +ויקרא י"א+ על כל זרע זרוע אשר יזרע, חד לשומר דזרעים, וחד לשומר דאילנות, אידך לשומר בשר וביצים ודגים.

1.
הגמרא [רב יהודה בר ישמעאל] מקשה על הברייתא. הפתיחה בסגנון "מתקיף",
וקשה, שהיה צריך לנסח "ורמינהו". הביטוי "מתקיף" מקובל על קושייה מסברא של אמורא כנגד אמורא אחר ולא ממשנה על ברייתא.

2.
ראה ב"מתיבתא", הערה ה, שמסביר שקושיית הגמרא היא לא על הברייתא באופן ישיר, אלא על הגמרא שהסבירה את הברייתא.

3.
אולם עדיין קשה, שהרי הקושיה היא ממשנה ולא מסברא?

4.
ואולי ניתן לומר, שגם הקושיה מהמשנה איננה "ישירה" ומפורשת, אלא רק אחרי שמסבירים את המשנה [כמו שמופיע בגמרא, למשל ההנחה שחותכים את פיטמת הרימון - שהיא הקליפה - לפני הנטיעה].

5.
הגמרא מקשה קושיה נוספת ופותחת אותה בסגנון "ותו...". יש אומרים, שקושיה שפותחת ב"ותו..." מלמדת, שהקושיה השניה היא העיקרית, והיא יותר "חזקה" מהקושיה הראשונה.
ולפי מה שהערנו על הקושיה הראשונה באמת ניתן לומר שהקושיה השניה יותר "חזקה".

6.
הגמרא פותחת את תשובתה בביטוי "אלא...". נוסח זה מלמד, שהגמרא חוזרת בה מהסבר/תרוץ קודם, וכאן לא מדובר שהיה תרוץ אחר. ראה "מתיבתא", הערה ט. אלא שהגמרא חוזרת בה מההסבר שהובא לפני הקטע הקודם, לתירוצו של רב חביבא.