שלא מן התורה, לעשות סייג
חולין קי ע"א
"ורב - בקעה מצא וגדר בה גדר; דרב איקלע לטטלפוש, שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחבירתה: ריבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי? אמר: לא גמירי דבשר בחלב - אסור, איעכב וקאסר להו כחלי".
קשה,
הכיצד הסיק רב לאסור משום מקרה יחיד, והלא אין חזקת איסור אלא בג' פעמים.
ומצינו מקרים נוספים כאלו:
במסכת בבא בתרא דף קנה ע"ב:
"אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא, עבד הכי; אמר להו: זביניה לאו זביני. כי קא כתבו ליה שטרא, אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא? אזל א"ל; אמר להו: זביניה זביני. אמרו ליה קרוביה: לקוחות אגמרוהו! אמר להו: מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר - מידע ידע, והאי דעבד הכי - חוצפא יתירא הוא דהוה ביה".
ובמסכת תענית דף כד ע"ב:
"רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא, אמר: שמע מינה איכא שבעא בעלמא. יהיב עיניה, הוה כפנא. אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה: מר דשכיח קמיה ניעשייה דליפוק בפתחא דסמוך לשוקא. עשייה ונפק לשוקא. חזא כנופיא, אמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אכוספא דתמרי קיימי, דקא מזדבן. אמר: שמע מינה כפנא בעלמא. אמר ליה לשמעיה: שלוף לי מסאניי. שלף ליה חד מסאנא, ואתא מיטרא".
אלא שקביעותיהם של חכמים אלו לא היתה משום חזקה. אלא שרשאי חכם לגדור ולהכריע על פי אומדנא המסתברת לו, ולמרות שתתכנה טעויות.
וכן אמרו במסכתות יבמות דף צ ע"ב; וסנהדרין דף מו ע"א:
"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
מיגדר מילתא שאני".
משמעות סתימת הדברים, שגם מעשים אלו היו על פי מקרה יחיד.
שאילו יעלימו חכמים עיניהם מקלקולי הדור עד לחזקה גמורה ועדים גמורים, יתפרצו פרצות בישראל.
