סקר
זבחים או מנחות - מה יותר קשה?
זבחים
מנחות
אותה רמת קושי
קשה להעריך


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מוחא דשיבוטא – שיבוטה

 

"אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא. נדה, דם טוהר. חלב בהמה, חלב חיה. חזיר, מוחא דשיבוטא. גירותא, לישנא דכוורא. אשת איש, גרושה בחיי בעלה. אשת אח, יבמה. כותית, יפת תאר. בעינן למיכל בשרא בחלבא. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי. והאנן תנן קורעו? ההוא לקדרה" (חולין, קט ע"ב).

פירוש: אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם] — שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה — התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת חלב בהמה — התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר — התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו הכתוב גירותא (מין דג טמא) — התיר לנו לישנא דכוורא [לשון של דג] הדומה לו בטעמו. אסר לנו ביאת אשת איש — התיר לנו גרושה בחיי בעלה, שיש בדבר דמיון לביאת אשת איש. אסר לנו הכתוב ביאת אשת אח — התיר לנו את יבמה במצות ייבום (אם מת האח בלא זרע). אסר לנו את הגויה — התיר לנו את יפת תאר (שבויית מלחמה). ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, בעינן למיכל בשרא בחלבא [רוצה אני לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב]! אמר להו [להם] רב נחמן לטבחי [לטבחים]: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [כחלים] ותאכל מהם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: שיבוטה  שם באנגלית: Shirbot, Shabut    שם מדעי: Barbus grypus
  
שם נרדף במקורות: שיבוטא     שמות בשפות אחרות:  ערבית  – שאבוט, שירבוט


נושא מרכזי:  לזיהוי השיבוטא

שמו של דג השיבוטא מוזכר בגמרא פעמים אחדות בהקשרים שונים. לפני שנפנה לנסות ולזהות את מין הדג נקדים שקרוב לוודאי שלפחות בחלק מהאיזכורים הכוונה למין ספציפי ולא לשם נרדף כללי לדג. אני מדגיש את נקודה זו משום שרש"י בקידושין (מא ע"א) מפרש: "שיבוטא – דג" ואולי הכוונה לדג באופן כללי. לעומת זאת בפירושו בבא קמא (נה ע"א) כתב: "הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". הבטוי "דג זה" ולא "דג" סתם מצביע אולי על כך שהכוונה למין ספציפי. בסוגייתנו כתב רש"י במפורש: "מוח - של דג ששמו שיבוטא וכו'".

המקור הברור ביותר לכך ששיבוטא הוא שם של מין ספציפי מופיע בגמרא בפסחים (קיב ע"ב): "אמר אביי: עור דג, וכוס חמין, וביצים וכנים לבנים כולן קשין לדבר אחר. עור - מאן דגני אמשכא דצלא, דג - שיבוטא ביומי ניסן"(1) (פסחים, קיב ע"ב). "שיבוטא בימי ניסן" מגדיר מהו הדג ה"קשה לדבר אחר". ראיה נוספת ניתן למצוא בסוגייתנו: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה. אסר לן דמא, שרא לן כבדא. נדה, דם טוהר. חלב בהמה, חלב חיה. חזיר, מוחא דשיבוטא". משתמע באופן פשוט (2) שהדמיון הוא בטעם וכך אומר רש"י: "מוח – של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר". סביר להניח אם כן שהכוונה למין מסוים שהרי טעם מוחם של רוב הדגים איננו כטעם חזיר. על פי גישה זו ניתן להעזר בטעימת מוח הדג על מנת לאושש את זיהוי השיבוטא אלא שלצורך זה נצטרך למצוא "קפילא ארמאה".

מפירוש הרב אברהם ראובן הכהן סופר בספרו "ילקוט ראובני" (בראשית, עמ' י"ב) המבוסס על רעיונות קבליים משתמע שמדובר בדג מסויים: "... ועוד יש הר שמוציאין מעפרו כסף ובשבת לא ימצאו מעפרו כסף, ויש דג ששובת בשבת על שפת הים עד מוצאי שבת ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת". הד לדבריו אנו מוצאים בפירושו של הרד"ק (בראשית, ב ג'): "... גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע וכו'". לאור דברים אלו הציע הרב שמואל ברוך גנוט במאמר "נהר הסמבטיון זועק זכור את יום השבת" שרבא מלח לשבת דווקא את הדג שיבוטא המסמל את שמירת השבת.
 

מאפייני הדג "שיבוטא"

עד עתה למדנו על טעמו של מוח השיבוטא ונפנה למאפיינים נוספים. כאשר הגמרא (שבת, קיט ע"ב) מתארת את ההכנות שערכו אמוראים שונים לכבוד השבת מסופר על רבא ש"מלח שיבוטא". מסיפור זה מוכיחה הגמרא (קידושין, מא ע"א) שמצווה בו יותר מבשלוחו: "אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא"(3). הכנת השיבוטא דורשת, אם כן, מליחה והשיבוטא ראויה לכבוד השבת כלומר מדובר בדג טהור. השיבוטא מופיעה בשאלה מעניינת שבה עוסקת הגמרא (בבא קמא, נה ע"א) האם איסור עבודה בשני מינים יחד, משום כלאים, חל גם על צירוף בעל חיים מימי ויבשתי? "בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?" (4) (בבא קמא, נה ע"א). מסוגיה זו מוכיח תוס' שהכלל המובא בגמרא בעבודה זרה (לט ע"א) איננו כללי אלא קשור רק למינים המוזכרים שם. אומר שם אביי: "האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא"(5). תוס': "וסימניך טמא טהור טהור טמא - לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני, אחמרא ואתורא, אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מא.) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נה.) הנהיג בעיזא ושבוטא מאי". התוס' מוכיח ששמה של השיבוטה הוא "עז ים" מתוך כך שהגמרא מסתפקת לגבי מנהיג עז ושיבוטא(6). ומכאן שלמרות ששמה כבעל חיים טהור (עז) היא כשרה ("רבא מלח שיבוטא") בניגוד לסימן שנתן אביי "טהור טמא".

ניתן להניח ששאלת הגמרא לגבי עבודה בעז ודג נועדה לברר נושא עקרוני ולכן ייתכן ומציאות זו איננה ריאלית. מאידך גיסא ייתכן ובחירת השיבוטא כדוגמה בספק שמעלה הגמרא מצביע על היותה דג גדול וחזק. הערוך (בערך "שבט") מפרש: "ושיבוטא מהו פי' שיבוטא דג גדול כענין בהמה גדולה בים". השיבוטא היא דג הנמצא רק בבבל ואיננו בא"י וכך מתאר הירושלמי (תענית, פ"ד, סט טור ב /ה"ה): "אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו: שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים ולעוף אין מספר כולהם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולהם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו".

השיבוטא נחשבה כגורמת למחלת הצרעת: "אמר אביי: עור דג, וכוס חמין, וביצים וכנים לבנים - כולן קשין לדבר אחר. עור - מאן דגני אמשכא דצלא, דג - שיבוטא ביומי ניסן" (פסחים, קיב ע"ב). היא נחשבה גם כתרופה למחלת הירקון: "לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר ואי לא - לייתי רישא דשיבוטא דמילחא, ולישלוק בשיכרא ולישתי"(7) (שבת, קי ע"ב). גם כאן מתוארת השיבוטה לאחר המלחה כפי שנהג רבא בערב שבת (לעיל).
 

הצעות לזיהוי השיבוטא

במהלך 150 שנות המחקר הועלו כמה הצעות לזיהוי השיבוטא ונפתח בהצעה שהועלתה לאחרונה על ידי הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי ופרופ' זהר עמר. הם מציעים לזהות את השיבוטא עם הדג הנקרא בערבית שאבוט או שירבוט ובעברית שיבוטה (Barbus grypus). השיבוטה היא דג גדול, מהסוג ברבוס ממשפחת הקרפיוניים, החי באגן הנהרות חידקל ופרת (Tigris-Euphrates Basin). דג זה נידוג באופן מסחרי באזור זה ומגיע לאורך של 2 מ' ומשקל של כ – 60 ק"ג. בעת האחרונה נערכים נסיונות לגדל את דג טעים זה בחקלאות ימית גם משום שהוא אוכל כל וגדל בקצב מהיר. תמיכה לזיהוי היא דברי הירושלמי שהוזכר לעיל שממנו משתמע שהדג נפוץ בבבל (עירק של היום) ואיננו נמצא בארץ ישראל וסביבתה הקרובה.

זיהוי השיבוטא עם השיבוטה נתמך גם על ידי מסורת ארוכה של שימוש בשם שיבוטא (או נגזרות של השם) ביחס לדג זה בקרב התושבים המקומיים באזורים בו הוא נפוץ (טורקיה, עירק ואירן). שם זה מקובל בקרב דוברי הערבית בעירק ודוברי הארמית באזורים הכורדיים. השיבוטה מפורסמת בטעמה המעולה ולא מפתיע שרבא מלחה לקראת שבת. העובדה שדג זה גדול מאד יחסית לדגי נהר הופך אותו כמתאים להיות בן זוג לעז בעת משיכת הקרון (ראה עוד להלן בסעיף "המנהיג בעיזא ושיבוטא"). המחברים הנ"ל מסיימים את מאמרם בהערה חשובה הרומזת לסיבת הכישלון של החוקרים שקדמו להם שפעלו באירופה או בארץ ישראל. הם מציעים לחוקרים העוסקים בזיהוי שמות לפתוח את מחקרם בבדיקת שמו של המין בשפות המקומיות הנהוגות באזורים בהם נפוץ המין הנחקר. דבר זה לא התבצע על ידי החוקרים הקודמים שהיו רחוקים מאזורי התפוצה של השיבוטה. להלן אציג כמה זיהויים נוספים שאינם מבוססים די הצורך:
  



בינית ארוכת ראש (במרכז) בינית גדולת קשקש (למטה)  - מינים קרובים ודומים לשיבוטה.


חדקן (Sturgeon)

לוויזון (1858) מציע לזהות את השיבוטא עם החדקן. החדקניים הם דגי גרם המצויים באקלים סובטרופי וסובארקטי. הפרטים הגדולים ביותר מגיעים לגודל של 5 מטרים. המשפחה ידועה בצורתה המוארכת. ביצי הדגים משמשות להכנת קוויאר. רוב החדקנים ניזונים ממזון הנמצא על הקרקעית: בעזרת החוטם הארוך הם בוחשים באדמה רכה ובעזרת המחושים הם מאתרים רכיכות ודגים קטנים. מכיוון שאין להם שיניים הם אינם מסוגלים לנגוס בטרף גדול, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים לבלוע טרף שלם, כולל דגי סלמון וגורי כלב ים. היום מגדלים כמה מיני חדקנים בחקלאות ימית לצורך הכנת הקוויאר. זיהוי השיבוטא כחדקן בלתי אפשרי בגלל שתי סיבות: א. החדקן לא חי בבבל או סביבתה. ב. החדקן ללא ספק איננו כשר. 
 

פוקנה (Porpoise)

קוהוט (הערוך השלם) מציע על פי פליניוס את הפוקנה שהוא סוג של יונקים המקורב הן ללוויתנים והן לדולפינים. ניתוח אטימולוגי של השם הלטיני של הסוג מצביע על כך שמקורו בשם "דג חזיר". השם התגלגל בין כמה שפות אירופאיות ומקורו הלטיני הוא porcopiscis (חזיר = porcus דג = piscis). השם הלטיני של המין המזוהה כשיבוטה הוא porcus marinus כלומר "חזיר הים". קבוצה זו זכתה לשמה הודות לחרטום הקצר של מיניה המזכיר את מבנה החרטום של החזיר. בסיס אפשרי לזיהוי זה הוא נוסחה של המדרש השונה במשמעותה מדברי ילתא אשת רב נחמן: "... אסרתי לך את הדם התרתי לך את הכבד שכלו דם, אסרתי לך את החזיר התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא שהוא דומה לחזיר, אסרתי לך אשת איש התרתי לך גרושת איש וכו'" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ח'). אם ילתא משווה בין חזיר ומוח שיבוטא מבחינת טעמם הרי שהמדרש משווה בין מראה השיבוטא ומראה החזיר ולא בין הטעמים. נוסח מעט שונה מופיע במדרש אחר: "אסרתי לך בשר חזיר, התרתי לך לשון דג ששמו שיבוטא שדומה לחזיר" (שם, סימן יב). כמובן שגם זיהוי השיבוטא כפוקנה בלתי אפשרי מאותם טעמים שהוזכרו לגבי החדקן.

קיימים זיהויים נוספים שלא נרחיב את הדיבור עליהם כגון מקרל, דג הקוד (בקלה), קיפון (בורי) ועוד.
 

   
חדקן          צילם:   Aarchiba at en.wikipedia  

פוקנה          צילם:  Fjord&Bælt


המנהיג בעיזא ושיבוטא

רש"י (בבא קמא, נה ע"א) מתאר את מלאכת המנהיג של עז ושיבוטא כמי שגורר קרון על פני היבשה: "הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". בצד טענתנו ששאלות עקרוניות המועלות על ידי האמוראים אינן משקפות בהכרח סיטואציות ריאליות נראה לי שיש ערך בחיפוש הריאליה עד כמה שניתן, או בניסוח אחר, עלינו לצמצם את החלק הדמיוני שבדיון. מסיבה זו מצאתי שעדיף לזהות את השיבוטא עם דג גדול וחזק שיש בכוחו לגרור קרון. הצעה ברוח זו מצאתי בהמשך דברי ספר "הפלאה שבערכין" (הערת שולים 3):

"והוא הדין דמצי למיבעא בסתם הנהיג בעיזא ודג שבים אלא שהשיבוטא הוא דג גדול כענין בהמה גדולה שבים כמו שכתב רבינו הכא. אורחא דמילתא מפני שהוא גדול ראוי הוא להנהגה".
 

לענ"ד אין הכרח, בדברי רחבה, לפרש שספקו לגבי המנהיג בעז ושיבוטא מתייחס לגרירת קרון הנמצא ביבשה משום שמלאכה זו קשה ביותר ולא מצאנו בהיסטוריה דומה לה. נראה לי שהמציאות של גרירת סירה הנמצאת במים מציאותית יותר. הרומאים ניצלו פרידות על מנת לגרור סירות בתעלות המים באנגליה. מאוחר יותר היה לסירות שנגררו על ידי סוסים תפקיד חשוב בהנעת המהפיכה התעשייתית והן נשארו בשימוש עד מחצית המאה העשרים. הבהמות נרתמו לסירות ונעו על שבילים בצידי תעלות המים (ראה בתמונות). בשיטה זו ניתן היה לגרור משקל הגדול כפי 50 מאשר המשקל שניתן היה לגרור בעגלה הנעה בדרך יבשתית. בעלי החיים שהיו בשימוש היו סוסים, פרידות ולעיתים גם חמורים. עד היום קיימות סירות מסוג זה המשמשות כאטרקציה תיירותית. אין ספק שרתימת דג גדול לסירה השטה במים מציאותית יותר מאשר קשירתו לקרון הנע ביבשה.
 

   
סוס גורר סירה       צילם:  Gaius Cornelius  

צילם: Renata

 


(1) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: עוֹר, דָּג וְכוֹס חַמִּין וּבֵיצִים וְכִנִּים לְבָנִים כּוּלָּן קָשִׁין לְדָבָר אַחֵר (עשויים לגרום צרעת). ומפרשים: עוֹר מַאן דְּגָנֵי אַמְשָׁכָא דְּצַלָּא [מי שישן על עור העבדן] שאינו מעובד עדיין. דָּג הכוונה היא לדג שִׁיבּוּטָא בְּיוֹמֵי [בימי, בתקופת] נִיסָן.
(2) להלן בפסקה המתארת את הפוקנה נראה שפירוש זה איננו הכרחי.
(3) פירוש: אמר רב יוסף: יש בדברי המשנה הדגשה במה שנאמר "בו" וגם "בשלוחו" לקבוע סדר שהוא קודם לשלוחו, לומר שמצוה בו יותר מבשלוחו. כי אף שהקידושין חלים בכל מקרה, מכל מקום ראוי שתיעשה המצוה על ידו ולא על ידי שליח. כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא מחריך רישא [היה חורך את ראש] הבהמה בעצמו בערב שבת להכינו לכבוד שבת, רבא מלח שיבוטא [היה מולח דג שיבוטה] כדי לקיים בעצמו את המצוה להכין צרכי שבת, אף שהמלאכה יכולה היתה להיעשות על ידי אחרים.
(4) בָּעֵי [שאל] החכם רַחֲבָה: הַמַּנְהִיג (מוביל) עגלה הרתומה ביחד, בְּעִיזָּא [בעז] ביבשה וְשִׁיבּוּטָא (מין דג) במים, מַהוּ הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מִי אָמְרִינַן [האם אנו אומרים]: כֵּיוָן דְּעִיזָּא לָא נָחֵית [שהעז אינה יורדת] בַּיָּם, וְשִׁיבּוּטָא לֹא סָלֵיק [עולה] לַיַּבָּשָׁה לֹא כְלוּם עָבֵיד [הוא עושה] בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. אוֹ דִּלְמָא הָשְׁתָּא מִיהַת קָא מַנְהִיג [שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג] בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור?
(5) פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: הַאי חֲמָרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי חמור הים] שָׁרֵי [מותר], תּוֹרָא דְּיַמָּא [זה הקרוי שור הים] אֲסִיר [אסור], וְסִימָנֵיךְ [וסימנך] לזכור: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא, שהרי חמור שהוא טמא ביבשה טהור בים, והפכו של דבר בשור.
(6) בעל "הפלאה שבערכין" (ערך "שבטא") מקשה כיצד מוכיח התוס' שהשיבוטא היא "עז של ים" שהרי גם אם היא "דג ממש" ספק הגמרא עומד במקומו. כלאים נוהגים גם בדגים במין שאינו מינו (תוס' ד"ה "הנהיג") וספק הגמרא נובע רק מתוך כך שמדובר בצמד הכולל בעל חיים מימי עם בעל חיים יבשתי. 
(7) פירוש: הזכרנו מקודם את הסגולה לְיַרְקוֹנָא [לרפואת חולי ירקון] שישתה תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא [שנים מן הדברים המוזכרים שם בשכר], וּמִיעֲקַר [וייעקר]. ואמרו: וְאִי לֹא היו לו אותם דברים, קומוס אלכסנדרי, כרכום גינה ואלום, או שלא הואילו לֵיְיתֵי רֵישָׁא דְּשִׁיבּוּטָא דְּמִילְחָא וְלִישְׁלוֹק בְּשִׁיכְרָא, וְלִישְׁתִּי [יביא ראש שיבוטה במלח ויבשלנו בשיכר, וישתה] אותו משקה.

 

רשימת מקורות:

הערוך השלם (ערך "שבט")

A. Z. Zivotofsky and Z. Amar, 'Identifying the Ancient Shibuta Fish', Environmental Biology of Fishes (2006) 75:361–363

לעיון נוסף:

א. גרינספן וא. זיבוטפסקי, 'הקרפיון של העירקים'. ז. עמר וא. זיבוטפסקי 'לזיהוי דג השיבוטא'. שני המאמרים מופיעים בכתב העת 'דיג ומדגה בישראל', 2007/2. לצפייה לחץ כאן.  המאמר הראשון התפרסם ב"מקור ראשון" ערב סוכות תשס"ח. המאמר השני התפרסם ב"מעין" שנה מ"ה חוב' ג'.
שגיא קופר, שובה של השיבוטה, באתר ynet‏, 1 בספטמבר 2005 .
שיבוטה בויקיפדיה 




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר