פירות משלבים שונים / הרב דוב ברקוביץ

חולין  קיג ע"א - קטז ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הדיון התלמודי המנתח את איסור 'בשר בחלב' מחפש שלל מודלים ממצוות אחרות, ומקשר ומנגיד בין הדם לחלב. הצצה אל מאחורי הקלעים של המטבח היהודי, חלק שני

המשנה והגמרא בפרק "כל הבשר" מעצבים את מושגי התשתית של איסור בשר וחלב. דיונים אלו מאירים באור חדש את המצווה שהפכה לחלק מאפיין של הזהות היהודית ושל שמירת המצוות, כאשר רבים מאמינים באמונה שלמה שמדובר בחוק סתום, נטול משמעות קיומית.

בערב סוכות כתבתי בטור זה על הדפים הראשונים בפרק. חכמי התלמוד היו מודעים לפער העצום שקיים באיסור בשר וחלב בין הנאמר במקרא בתמציתיות מיוחדת במינה, "לא תבשל גדי בחלב אמו", לבין ההרחבה העצומה של מרחב האיסור על ידי החכמים. ציינתי שחכמים השתמשו בהלכות מצוות נטילת ידיים, לפני הסעודה ואחריה, המהווה יצירה של חכמים מן היסוד, כמודל למצוות בשר וחלב. חכמים ראו בין רמזי הכתוב את השער ליצירת מסגרת ענפה של הלכה שמטרתה קידוש הסעודה ושולחן האדם.

לאחר סוגיות אלו המהוות מעין הקדמה, במשך שלושה דפים מדף קיג עד דף קטז המשנה והגמרא מעמידות בפנינו את שורשי האיסור של תערובת בשר וחלב. נתקדם שלב אחר שלב בעיצוב הבניין התלמודי.
 

בין דם לחלב

שלושה יסודות אנו לומדים מן המשנה:

א. המשנה משווה בין חָלב לדם בקביעת הלכות מפתיעות. אכילת דם הינה איסור חמור שעונשו כרת. לב הבהמה הוא איבר בעייתי, שאכילתו טעונה טרחה מרובה בהוצאת הדם הספוג בו. המשנה קובעת שאם נקרע הלב יש להוציא את כל הדם לפני שיהיה מותר לאוכלו. אבל - והנה החידוש הגדול – אם "לא קרעו", כלומר אם הלב עדיין שלם והדם נשאר בכלי הדם ובשרירים – מותר לאכול את הלב בלי להוציא את הדם, לפחות מבחינת הציווי המקראי. באופן דומה קובעת המשנה שאם דד הבהמה (העטין, או ה"כחל") נקרע, אסור לבשל את החלב שהיה בו עמו, בגלל איסור בשר וחלב. אבל אם החלב עדיין נמצא בתוך הכחל – יהיה מותר לבשל את הכחל עם החלב שבתוכו. זהו פרדוקס המחייב הסבר.

הדם והחלב דומים זה לזה - הם נוזלים חיוניים בגוף הנושאים את סוד החיים. אך הדם מחיה כאשר הוא בתוך הגוף, בעיקר בלב; ואילו החלב מחיה כאשר הוא מופרש החוצה. המשנה מדגישה את ההיפוך הזה: איסור הדם חל רק כאשר הוא כבר איננו במקום תפקידו החיוני, ולעומתו החלב ייאסר בתערובת עם בשר כאשר הוא בחוץ, במקום שבו הוא עושה את תפקידו.

ב. רק בישול בשר בהמה טהורה (בעלת סימני כשרות) עם חלב בהמה טהורה נאסר כ"בשר בחלב"; בשר בהמה טמאה או חלב בהמה טמאה אינם נחשבים "בשר" או "חלב" כדי ליצור איסור. ההבחנה הזו רלוונטית בעיקר לגבי קרבנות במקדש - מותר להקריב רק בהמות "טהורות". כלומר: אסור להעלות תערובת בשר וחלב על שולחן האדם, רק אם אפשר להעלות ממין זה לשולחן ה'.

פעמיים במקרא נמצא הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" בסמיכות למצוות עלייה לרגל למקדש, ולהבאת ביכורים. גם הסוגיות המבררות את הלכות נטילת ידיים טורחות להראות שישנן הלכות התקפות בשולחן האדם הנלמדות מהנהוג במקדש. כעת הפסיקה במשנה מקשרת קשר נוסף בין איסור בשר וחלב לבין הנעשה במקדש: שולחן האדם משקף, עדיין באופן בלתי מוסבר, את שולחן ה'.

ג. ועוד לגבי ה"בשר" האסור. קיימת מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי: לפי רבי עקיבא החזרה על הניסוח המדויק במקרא נועדה לקבוע שרק "גדי", והדומה לו, נחשב "בשר" האסור בתערובת. שלוש קבוצות אחרות הוצאו מכלל "בשר" בשל דגש זה – חיה, עוף ובהמה טמאה. רשימה זו מוכרת: החיות, רוב העופות והבהמות הטמאות פסולות כקרבן על שולחן ה'. אם כן שיטת רבי עקיבא מעמיקה את הזיהוי של בשר וחלב כהרחבה של קדושת המקדש.

רבי יוסי הגלילי, לעומתו, מקשר את שורש האיסור בבשר וחלב לחובת השחיטה. דבריו משתלבים עם מגמה שכבר הערתי עליה במסכתנו, לייחס קדושה לטיפול בבשר ה"חולין" לא כהרחבה של המקדש אלא כמערכת עצמית ששורשה בערך של עולם החי, שסיפוק הרצון האנושי בבשר כרוך בנטילת נפשו.

גם רבי יוסי הגלילי סובר שבשר עוף איננו אסור מן התורה בתערובת עם חלב. מדוע? והרי גם הוא טעון שחיטה כהלכה? תשובת ר' יוסי הגלילי מבחינה בין דם לחלב: "תלמוד לומר, 'בחלב אמו' – יצא העוף שאין לו חלב אם". ערך החיות שבדם שייך למזבח, שם הוא מהווה שורש כפרת נפש האדם החוטא כי "הדם הוא הנפש". אך מחוץ למקדש לא הדם מסמל את החיות אלא חלב אם; החלב מסמל את ערך החיים ומהווה שורש מושג הקדושה במערכת ה"חולין". לכן, מי שאין לו במינו חלב אינו בכלל האיסור.
 

כלאיים בתוך עצמו

ומהמשנה לגמרא: זו מתמודדת עם שלוש שאלות יסוד: כיצד הורחב הביטוי "גדי" לכלול את כל סוגי בשר הבהמה? כיצד הורחב איסור "בישול" לכלול גם איסור אכילה והנאה? כיצד הורחב הביטוי "בחלב אם" לכלול את החלב של כל אותן הבהמות?

תשובת הגמרא היא כי
(א) המקרא מציין בצורה מפורשת את מין הגדי, למשל "גדי עזים", כאשר מדובר במין מסוים. אם כן השימוש הכללי במילה "גדי מתייחסת לתינוק של מינים רבים.
(ב) אם איסור המקרא כולל אכילה והנאה, כפי שמקובל בידינו, יש להסביר למה התורה הדגישה את איסור הבישול. מעשה הבישול מערבב את הבשר והחלב באופן מושלם; למעשה נוצר חומר חדש, השונה משני החומרים הנפרדים שהיו הבסיס ליצירה החדשה. אם כן מוקד האיסור הוא יצירת התערובת, הבלילה החדשה המבטלת את הקיום העצמי של הבשר והחלב. על רקע זה איסור אכילת בשר וחלב אינו דומה לאיסורי אכילה אחרים שבהם האיסור הינו עצמי, נגזר מבעיה כלשהי באכילה עצמה. במקרה זה איסור האכילה הנו המשך של חומרת התערובת.
(ג) הדיון על אודות הרחבת הביטוי "חלב אם" פותח בשאלה מעניינת: מהי ההלכה לגבי גדי שהתבשל בחלב אם שלא הניקה מימיה? מסקנת הגמרא היא שגם חלב כזה נחשב "חלב". כל חלב אם מייצג ומסמל ברכה פוטנציאלית.

בדרך להוכחה שהביטוי "חלב אמו" במקרא כולל את החלב של כל הבהמות הטהורות, אנו נפגשים עם חשבונאות מורכבת הבאה לברר, כביכול, אם מסקנה זו נגזרת ממדרש הפסוק או מ"קל וחומר". המטרה הסמויה של המהלך היא להשוות בין מצוות בשר וחלב לבין שלוש מצוות אחרות: כלאי בהמה (הרבעת בהמה בבהמה שאינה ממינה), כלאי זרעים והאיסור לשחוט בהמה ובנה ביום אחד.

תערובת בשר וחלב נראית כמו סוג של כלאיים – שני יסודות ראשוניים של החיים שבמצבם בנפרד אין כל איסור, אבל התערובת הנוצרת מהם אסורה משום ביטול מעמדם העצמי לפני הבורא. אלא שהגמרא טורחת להראות שאיסור בשר וחלב שונה מכל אחד משלושת האיסרים הללו. למשל, איסור ההרבעה תקף רק בין שני מינים שונים, בניגוד לאיסור בשר בחלב. כל איסור כלאיים מתייחס להאחדת שני גופים שונים; איסור בשר וחלב תקף גם בבישול בשר בהמה בחלב של עצמה.
 

פרי עם פרי

המצוות שהגמרא בוחנת כמודלים לאיסור בשר וחלב, הרבעת בהמות וזריעת צמחים, עוסקות בערבוביה אסורה של שורשי החיות של יצורים שונים. לעומת זאת, ניתן להשוות את איסור בשר וחלב גם למצווה אחרת לחלוטין - איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד, איסור המתמקד ביחס פסול לזיקה שבין הדורות.

ואכן, מינוח מיוחד החורז את הדיון על הרחבת הביטוי המקראי "חלב אמו" הינו "פרי עם פרי". הנה דוגמה אחת של המינוח, בקל וחומר המוצע כדי להוכיח את הרחבת הביטוי "חלב אם" לחלב של כל בהמה טהורה:

ומה במקום שלא נאסר (באיסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד) פרי (בן) עם פרי (בן אחר – אח של ה"פרי" הראשון) ב(איסור) שחיטה, נאסר פרי (בן) עם האם בשחיטה - מקום שנאסר פרי (בשר "גדי") עם פרי (חלב של 'אחות' הגדי הראשון) בבישול, אינו דין שנאסר פרי (בן) עם (חלב) האם בבישול?

בירור הייחוד של איסור בשר וחלב מול איסורי הכלאיים הופך שפה זו לטעונה מאוד. מהו "הפרי" של מה? הגדי הינו פרי של האם, ובעצם של חלב האם. החלב הוא פרי של האם, או אולי פרי של בשר האם. ועוד – כולם מהווים פרי של זרע האב, וכל הזרעים וכל הבהמות, הנם "פרי" של בורא העולם.

הסוד של מצוות בשר וחלב נחשף בדיון המורכב הזה. גם הגדי וגם חלב האם מבטאים חיים, אלא שכל אחד מהם מגלם שלב אחר של "פרי", של גילוי ברכת החיות של הבורא. על האדם מוטלת החובה להבחין בין שלבי הגילויים. התערובת מבטלת את ההבחנה בין סוגים שונים של "פירות" אלו. כל בשר של בהמה טהורה משקף את ברכת החיות שבבשר כ"פרי" שנולד מרחם אם; כל חלב אם של בהמה טהורה משקף את ברכת החלב המחיה את הבשר והנולד מהבשר.

בכך מתגלה סוד הקדושה שבחולין. מטרת כל עבודת המקדש היא להעצים את הכרת האדם שכל החיות בבריאה באה משורש החיים, מהקדוש ברוך הוא. על רקע זה איסור בשר וחלב הופך את מטבח האדם ואת שולחנו ל"מקדש מעט". איסור התערובת בין "פרי" ל"פרי", בין השלבים השונים של גילוי התחדשות החיים, מהווה מסלול אחר של אותה הכרה עצמה.

על כן, בספר החושף את חכמת הבורא, איסור בשר וחלב כתוב בסמיכות לעלייה לרגל לבית המקדש, ומיד אחרי הבאת החיות המשובחת שב"פרי", הביכורים, לשולחן ה'.