סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "איכא דאמרי";  "לשון אחרון"; "ופליגא ד..."

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קז ע"א


אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו. אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות: כגון אתון, דלא שכיחי לכו מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולא יומא.
איכא דאמרי: בשעת הדחק - אין, שלא בשעת הדחק - לא, ופליגא - דרב;
ואיכא דאמרי: אפילו שלא בשעת הדחק נמי, והיינו דרב."

 

1.
שתי דעות בגמרא בהסבר דברי רבי אבינא. לפי דעה ראשונה רבי אבינא חולק על רב ולפי הדעה השניה איננו חולק על רב.

2.
רבי אבינא היה תלמידו של רב הונא – בדור החמישי, ומכיון שחי 2 דורות אחרי "רב" הרי שנחשב "בתראי" והלכה כמותו, ולכן יש משמעות לדבריו האם קיבל את דברי רב, או שחולק על רב.

3.
גם הדעה הראשונה וגם הדעה השניה מובאות בגמרא כ"איכא דאמרי".

4.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה יז:

נוטל אדם מ ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה נ והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

הרמב"ם פסק כדעה הראשונה.

5.
כסף משנה הלכות ברכות פרק ו הלכה יז:
הוא מסביר את פסק הרמב"ם, ומדגיש כמה כללי פסיקה חשובים:

[יז] נוטל אדם ידיו וכו'. ג"ז שם (חולין דף ק"ו, חולין דף ק"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא
איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב

ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב.

5.1
 

ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק

ניסוח דברי "רב" הוא כללי וללא מגבלות ולכן מתאים דווקא ללשון השני בגמרא - "אפילו שלא בשעת הדחק".

5.2

וכ"פ ה"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון

באופן עקרוני ניתן לנמק את פסק הרמב"ם כפי שיטתו העקרונית לפסוק תמיד - כשיש שני לשונות בגמרא ["איכא דאמרי"] – כלשון השני, כ"איכא דאמרי".

5.3
אלא שרבנו יונה מסביר שהכלל הנ"ל לא מתאים לסוגייתמו

שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון

אומר ה"כסף משנה", שנימוק זה [האמור בסעיף 5.2] לא מתאים מפני שהרמב"ם מכריע בדרך כלל כלשון שני רק כשהלשון השני בלבד מנוסח בסגנון פתיחה של לשון שני – "איכא דאמרי". אבל כאן גם הלשון הראשון נפתח ב"איכא דאמרי", ואז אין הכרח שהרמב"ם יפסוק דווקא כלשון השני. [לשון שני נקרא "לישנא בתרא"="לשון אחרון"]

5.4

אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל.

אלא, הרמב"ם פסק כלשון השני מפני שבאמת מדובר בספק בדין בין שני הלשונות, ומכיון שמדובר בדין דרבנן הרי שמספק יש להכריע לקולא, ובפועל, מתאים ללשון הראשון, שבכל מצב ניתן לסמוך על הנטילה הראשונה.

5.4.1
אולי אפשר להרחיב את האמור בסעיף 5.4 לשאלה כללית, מדוע הש"ס מביא מחלוקות בין חכמים מסויימים כאשר היה ברור לעורכי הגמרא כמי ההלכה. וכן, מדוע הגמרא לפעמים מביאה הסברים שונים לדין אחד ולא מסתפקת בהסבר אחד בלבד, ועוד שאלות מסוג זה. על כולם ניתן לומר, שכוונת עורך הגמרא ללמדנו שהדין בנדון המסויים מוטל בספק, ויש להכריע בו על פי דיני ספיקות שתלויים בנתונים משתנים, כגון, דאורייתא/דרבנן; שעת הדחק ועוד כיו"ב.


5.5
וה"כסף משנה" מוסיף:

ולי נראה עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. ומ"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו' פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ"כ רש"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם:

הוא מסביר שיש לפסוק בסוגייתנו כלשון אחרון מני שבכך יש "למעט במחלוקת" שהרי הדין לפי הלשון אחרון מתאים לדינו של רב.

5.5.1
הערה: נראה לומר שהאמור בסעיף 5.5 מבוסס על העיקרון שבסעיף 5.4, שלשונות שונים מלמדים שיש ספק לגבי אותו דין, ואחד הפתרונות לפסוק הוא על ידי "למעט במחלוקת" [פתרון נוסף לאמור לעיל בסעיף 5.4.1]

6.
הרב קאפח – "כתבים", ב, עמוד 585 מסביר שהרמב"ם פוסק כשיטה של "ופליגא ד...", ובסוגייתנו "ופליגא דרב" – לכן הלכה כרב [בפועל – כלשון השני].

6.1
וקצת קשה: הרי הביטוי "ופליגא דרב" מופיע בלשון הראשון אבל אם צריך - על פי כללי הרמב"ם - לפסוק כלשון שני הרי שלא מופיע בו כלל הביטוי "ופליגא ד...".

6.1.1
ולכן צריך להסביר – לשיטת הרב קאפח – שאת הביטוי "ופליגא ד..." שתלו בגמרא עורכי הגמרא המאוחרים [כנראה הסבוראים], ולמרות ששתלו את הביטוי הנ"ל בלשון הראשון אין זה משנה. עצם הניסוח של "ופליגא ד..." מוכיח מהי ההלכה, ולא משנה כלל מיקומו של הביטוי "ופליגא ד...".

6.1.2
וכמו שהובא בהסברנו על הדף הקודם, הכלל [לפי הרמב"ם] שהלכה כ"ופליגא ד..." גובר על הכלל שהלכה כלשון שני. זאת אומרת, שאת הלשון "איכא דאמרי" ניסחו עורכי הש"ס - רב אשי ורבינא - ואת הביטוי "ופליגא ד..." ניסחו הסבוראים, והלכה כמותם מכיו שהם נחשבים כ"בתראי" לעומת רב אשי ורבינא!



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר