הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "מדשקיל וטרי אליביה"; "חכמים"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין ק ע"א
וכן חתיכה של נבלה [וכו']: ותבטיל ברובא! הניחא למאן דאמר: כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למ"ד: את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר? שאני חתיכה - הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. וצריכא, דאי אשמעינן גיד - משום דבריה היא, אבל חתיכה - אימא לא, ואי אשמעינן חתיכה - הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד - אימא לא, צריכא. "
1.
לפי מהלך הגמרא יוצא ששני דברים אינם מתבטלים ברוב: "בריה" ו"חתיכה שראויה להתכבד בה לפני אורחים".
2.
סוגיה זו קשורה בסוגיה במסכת ערלה [פרק ג, משנה ו] שם יש מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים [ורבי עקיבא שמוסיף על דברי חכמים].
2.1
ובמסכת ביצה דף ג עמוד ב נחלרו רבי יוחנן ורש לקיש בהסבר דברי רבי מאיר.
רבי יוחנן סובר "את שדרכו להימנות", כלומר, שדברי רבי מאיר שלא מתבטל זה רק בדבר שדרכו לימנות תמיד ולעולם לא נמכר ב"אומד", ורק בדבר כזה לא מתבטל מפאת חשיבותו, וריש לקיש חולק [ראה "מתיבתא", הערה ד]
3.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ג:
דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא שבעה דברים ואלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפות תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יוונית, וככרות של בעל הבית.
בפשטות, משמע מדברי הרמב"ם שהוא לא פוסק כרבי מאיר [וכמובן לא לפי רבי יוחנן וריש לקיש שהסבירו את דברי רבי מאיר].
4.
הערה: זאת סוגיה רחבה מאד בפרשנים ובהלכה. אנחנו נתמקד "רק" בכמה עקרונות פסיקה שמובאים אצל הפרשנים.
5.
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ג:
דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'. בפ"ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר"מ וכו' וחכ"א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר"ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר"ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה דף ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור"ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו
פירוש אליבא דר"מ פליגי ר"י ור"ל דר"י סבר דר"מ את שדרכו לימנות קאמר,
כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר"מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע"פ שלפעמים נמכר במנין בטיל
ור"ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר"מ
...
ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר"י ור"ל אליבא דר"מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ"ג
5.1
עיקרון א: מכיון שאמוראים דנים לפי אחד התנאים משמע שכך הם פוסקים, ומכיון שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אודות דברי רבי מאיר משמע שהלכה צריכה להיות כרבי מאיר וכדברי רבי יוחנן בהסבר רבי מאיר, מפני שהכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש. וזה הנימוק לדברי פסיקת הסמ"ג.
5.1.1
כאן יש גם מקום לדון האם הביטוי "הניחא למאן דאמר" מוכיח שכך הלכה. ותלוי בכל שיטות הראשונים בהמשך, וממילא, אין להוכיח דבר מהביטוי "הניחא...".
6.
המשך דברי ה"כסף משנה":
אבל דעת רבינו דלא קי"ל כר"מ במקום חכמים ור"ע ואע"ג דפליגי ר"י ור"ל בפירוש דברי ר"מ אינו הכרח לומר דס"ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור"ע
6.1
עיקרון ב: הוא מסביר, שהרמב"ם פוסק כחכמים ולא כרבי מאיר. באופן עקרוני כלל זה הגיוני, שהרי הכלל הוא ש"יחיד ורבים – הלכה כרבים", ולכן הלכה צריכה להיות כחכמים ולא כרבי מאיר. אולם ה"כסף משנה" מוסיף: "חכמים ורבי עקיבא", זאת אומרת, שייתכן שבמחלוקת בין רבי מאיר וחכמים הלכה היתה כרבי מאיר, אלא מפני שגם רבי עקיבא מצטרף לחכמים אין הלכה כרבי מאיר [כי רבי עקיבא היה רבו של רבי מאיר]. ומדוע באמת יתכן שהלכה כרבי מאיר נגד חכמים? יתכן מפני שכנראה יש "סתם משנה" כרבי מאיר, ואז משתמשים עם הכלל "הלכה כסתם משנה".
6.2
עיקרון ג: ה"כסף משנה" שואל: הרי רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בדברי רבי מאיר, וזה מהווה הוכחה שהם פוסקים כרבי מאיר ולא כחכמים [וכמובן שלאמוראים יש סמכות להכריע בין תנאים גם בניגוד לכללי הפסיקה בין התנאים]. על כך הוא עונה: "אינו הכרח לומר דסבירא ליה דהלכה כוותיה".
לכאורה, יש כאן כלל מאד משמעותי, שנראה שנוגד את המהלך של הרבה פרשנים שפוסקים לפי התנא שהאמוראים מסבירים אותו [על םי הכללים של "סוגיה כוותיה" ו"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"].
6.2.1
ואולי ה"כסף משנה" מתכוון לומר, שרק במקרה שמדובר ב"חכמים" שאזי ברור שהלכה כמותם מדין "יחיד ורבים – הלכה כרבים", רק אז אין הכרח בעובדה שהדיון של האמוראים הוא אודות רבי מאיר ללמדנו שהלכה כמותו.
6.3
המשך דברי ה"כסף משנה":
ובפלוגתא דחכמים ור"ע פסק כר"ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה"ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ"ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע"ח חשובים הם ואינם בטלים.
6.3.1
עיקרון ד: במחלוקת הפנימית בין חכמים ורבי עקיבא הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא. אולם הוא לא מסביר מדוע, הרי הלכה צריכה להיו כחכמים – שהם רבים – נגד רבי עקיבא – שהוא "יחיד".
וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז"ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי"ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע"פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא
להוציא מדר"מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע"פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ"כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו.
6.4
ולמסקנה הוא מסביר שהרמב"ם פוסק שכל דבר שראוי להתכבד בו ודומה כמו אותם 7 הדברים של רבי עקיבא – אינו בטל.
7.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים נד-נח, שמביא שיטות ראשונים ואחרונים בסוגיה. ובאותם שיטות יש התייחסות לכללים שהבאנו לעיל, נזכירם בנקודות:
1. 7
יש אומרים שבמסכת ערלה רבי יוחנן וריש לקיש דנים אודות שיטת חכמים ולא לפי שיטת רבי מאיר, לכן ברור מדוע יש לפסוק כחכמים.
7.2
יש "סתם משנה" כרבי עקיבא, ולכן הלכה כמותו נגד "חכמים".
7.2.1
בנקודה זו כדאי להעיר: הכלל של "הלכה כסתם משנה" הוא מפני שרבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה ללמדנו שהלכה כמותה. אולם גם את הביטוי "חכמים" כנראה קבע רבי יהודה הנשיא כדי ללמדנו שהלכה כמותם.
אם כן, מדוע יש להעדיף את "סתם משנה"?
7.2.2
אלא כנראה, שכאן מדובר באמת ב"חכמים" - שהיו כמה חכמים בבית המדרש שכך פסקו - אבל אין מדובר בהכרעה של רבי יהודה הנשיא, כמו ב"סתם משנה".
7.3
יש אומרים שהלכה כרבי מאיר מפני שרבי יוחנן וריש לקיש דנים אודות שיטתו. כפי שהערנו לעיל.
