הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "תניא אידך" "תנו רבנן"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין פז ע"א
מתני'. שחט ולא כסה, וראהו אחר חייב לכסות, כסהו ונתגלה - פטור מלכסות, כסהו הרוח - חייב לכסות.
גמ'. ת"ר: +ויקרא י"ז+ ושפך וכסה - מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה, וראהו אחר מנין שחייב לכסות - שנאמר: +ויקרא י"ז+ ואומר לבני ישראל - אזהרה לכל בני ישראל.
תניא אידך: ושפך וכסה - במה ששפך - בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו.
תניא אידך: ושפך וכסה - מי ששפך הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים. איבעיא להו: שכר מצוה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה - לברכת המזון..."
כמה שלבים בסוגיה:
1.
במשנה מוזכר דין שאם שחט ולא כיסה את הדם, ואדם אחר ראה את הדם – השני חייב לכסותו, ודינים נוספים.
2.
הגמרא מביאה ברייתא – "תנו רבנן" – עם אותו דין כבמשנה, ובתוספת המקור מדרשת הפסוק.
3.
ברייתא נוספת – "תניא אידך" – דין נוסף: לא לכסות באמצעות הרגל.
4.
ברייתא נוספת – "תניא אידך" – דגש על הדין המקורי "מי ששפך הוא יכסנו".
5.
הברייתא האחרונה למעשה מתארת את הדין הבסיסי בנושא ומתאימה לברייתא הראשונה, וצריכה "כאילו" להיות לפני המשנה.
6.
נשאלת השאלה: מדוע הברייתא האמצעית משובצת בין שתי הברייתות האחרות?
7.
יש אומרים [מובא ב"שוטנשטיין", הערה 9], ששתי הברייתות הראשונות דורשות את הפסוק והברייתא השלישית "חוזרת" אל הבריתא הראשונה ולומדת ממנה גם את הדין של מי ש"חטף" מחברו את מצות הכיסוי.
8.
ונראה לומר באופן אחר:
ברייתות שמובאות בגמרא בנוסח של "תנו רבנן" הן ברייתות "חשובות" ומפורסמות אצל חכמי הגמרא. וברייתות שמובאות בנוסח של "תניא" הן "פחות" "חשובות" ["מוסמכות" וכד'].
8.1
לכן ברייתא של "תנו רבנן" מובאת ראשונה. ובסוגייתנו משמעות הברייתא הזאת שהיא מבארת את "עיקר הדין" של כיסוי, ואילו המשנה מתחילה בתאור מצב "מתקדם" – "שחט ולא כיסה".
9.
לגבי הביטוי "תניא אידך" – יש לו כמה משמעויות:
9.1
העיקר: משמעות של השלמה לברייתא קודמת. כך גם בסוגייתנו: הברייתא האמצעית משלימה – ולא חולקת – את הברייתא הראשונה. היא קובעת שלומדים מהפסוק דבר נוסף.
9.2
הברייתא השלישית גם היא מוסיפה לברייתא הראשונה [וגם למשנה] דין של "חטיפת" מצוה.
10.
ומכיון ששלושת הברייתות משלימות זו את זו הרי ששלושתם נפסקו להלכה.
11.
ראוי לציין שהלכת הרמב"ם שעוסקת בברייתא האמצעית "לא יכסה ברגלו אלא בידו..." היא ההלכה האחרונה ברמב"ם בהלכות שחיטה:
רמב"ם הלכות שחיטה פרק יד הלכה טז:
וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו,
שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר,
וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.
נגמר ספר חמישי והוא ספר קדושה ומנין פרקיו שלשה וחמשים: הלכות איסורי ביאה שנים ועשרים פרקים, הלכות מאכלות אסורות שבעה עשר פרקים, הלכות שחיטה ארבעה עשר פרקים. ובכאן נשלם החלק השני, ה' במעגלי צדק ינחני.
והרמב"ם מסביר אותה מבחינה רעיונית "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן..."
12.
ההלכה שבברייתא השלישית עוסקת בדיני נזיקין! מי שחטף מצוה מחברו כמה משלם לו. אבל בסיס הדין – כך נראה – קשור לרעיון שאמר הרמב"ם לגבי דין כיסוי ביד ולא ברגל. המצוה שהיא "של" הקב"ה ולכן ניתן היה לומר שכל אדם יכול לכסות את הדם ולחטוף את המצוה מחברו. מלמדת אותנו ההלכה שלא כך, אלא, המצוה היא של האדם שמחוייב במצוה, אבל האדם עצמו שמקיים את המצווה צריך להאמין שהכבוד של המצוה הוא של הקב"ה [כדברי הרמב"ם].
