הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תנאים: "סתם משנה"/ "חכמים" - "מאן חכמים" / ושנאן בלשון חכמים/ רבי מאיר ורבי שמעון
[תנאים: כללי פסיקה]
חולין פה ע"א-עב
מתני'. השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודת כוכבים, והשוחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר - פטור מלכסות.
גמ'. אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן:
ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו - ושנאו בלשון חכמים, ודרבי שמעון בכסוי הדם - ושנאו בלשון חכמים.
מאי טעמא דרבי מאיר באותו ואת בנו? ..."
1.
סוגיה זו מהווה יסוד חשוב בהבנת עריכת המשניות. יש מחלוקת בין שני התנאים הגדולים. רבי מאיר סובר ששחיטה שאינה ראויה – שמה שחיטה, ורבי שמעון סובר ש"אינה שחיטה". דברי רבי מאיר ורבי שמעון לא נאמרו יחד במשנה או בברייתא.
2.
במשנה בדף פא שעסקה בדין "אותו ואת בנו:
מסכת חולין דף פא עמוד ב:
מתני'. השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר - פטור משום אותו ואת בנו.
3.
רש"י מסכת חולין דף פא עמוד ב:
רבי שמעון פוטר - דשחיטה שאינה ראויה היא.
כלומר, שבנושא של איסור "אותו ואת בנו" חכמים סוברים "שחיטה שאינה ראויה – שמה שחיטה" [ולכן – חייב], ורבי שמעון סובר ש"אינה שחיטה" ולכן האדם השני ששחט [או "אותו" או את "בנו"] לא עובר על איסור "אותו ואת בנו".
4.
בסוגייתנו - בדף פה לגבי מצות כיסוי הדם אחר שחיטת חיה או עוף - רואים שרבי מאיר הוא זה שסובר "שחיטה שאינה ראויה – שמה שחיטה" ולכן – חייב במצות כיסוי הדם.
5.
יוצא לפי הנ"ל שהמחלוקת העקרונית בשתי הסוגיות היא בין רבי שמעון לרבי מאיר,
6.
וכמו כן יוצא שיש סתירה לכאורה בין "חכמים" בשתי הסוגיות. בסוגיית "אותו ואת בנו" חכמים סוברים "שחיטה שאינה ראויה – שמה שחיטה" – וחייב, ובסוגייתנו – סוגיית "כיסוי הדם" – חכמים סוברים "שחיטה שאינה ראויה – לא נקראת שחיטה" – ולכן פטור מכיסוי הדם.
6.1
הערה: האם בכל מקום שמופיע במשניות "חכמים" מדובר על אותה קבוצת חכמים?
7.
אומר רבי חייא: אין סתירה. ה"חכמים" בשתי הסוגיות אינם אותם "חכמים". במשנה הראשונה - ב"אותו ואת בנו" – הכינוי "חכמים" ניתן לרבי מאיר ולכן חייב, ובסוגיה השניה - סוגייתנו לגבי כיסוי הדם – הכינוי "חכמים" ניתן ל"רבי שמעון" - ש"שחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה", ולכן פטור ממצוות כיסוי הדם. וזאת היא המשמעות של הביטוי: "ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו - ושנאו בלשון חכמים, ודרבי שמעון בכסוי הדם - ושנאו בלשון חכמים".
8.
תוספת הסבר: אם רבי יהודה הנשיא היה משבץ את השמות "רבי מאיר" ו"רבי שמעון" – בהתאמה – במקום "חכמים", הרי שלא היה לנו ברור מהי ההלכה, כי הכלל הוא בין רבי מאיר ורבי שמעון: מסכת עירובין דף מו עמוד ב: "... איבעיא להו: רבי מאיר ורבי שמעון מאי? - תיקו".
לכן, בא רבי יהודה הנשיא והכריע את ההלכה בכל סוגיה על פי הביטוי "וחכמים" – ללמדנו שהלכה כמותם.
9.
עניין זה עקרוני ונעיין במקור הבא:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תו:
מאן חכמים ר' פלוני, משמע דהיכא דאיתמר האי לישנא בגמרא לאו למימרא דיחידאה הוא ולא קי"ל הכי
אלא אדרבא אשמועינן תלמודא דאע"ג דסברא יחידאה היא הכי קי"ל
באופן עקרוני – בכל הש"ס - כאשר הגמרא מעמידה את "חכמים" במשנה כשיטת תנא "יחיד" הכוונה היא לפסוק הלכה כמותו.
9.1
המשך דבריו:
ולמדך דחכמים דקתני מתניתין אין זו סברת רבים אלא יחידאה היא ורבים קבלו מאותו יחיד סברא זו ומשום הכי הלכה כמותו והיינו דאפקה רבי בלישנא דחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פ"ו וז"ל אבל מה שנאמר במשנה חכמים ר"ל כי לפעמים יכנה בחכמים בשביל אחד מן האנשים שהקדמנו שמותם ופעמים ירצה לומר בשביל כל המון החכמים ופעמים יבאר בתלמוד ויאמר מאן חכמים ר"פ ואולם יעשה זה בהיות המקבלים רבים שקבלו מן החכם ההוא ובעבור היות אנשי הדעת ההוא רבים יקראם חכמים ואפילו שיהיה לאיש אחד עכ"ד
הוא קובע, ש"חכמים" – במקרים בהם הגמרא אומרת "מאן חכמים" – הם באמת קבוצת חכמים שקיבלה מאותו תנא "יחיד". זאת אומרת, שבאמת מדובר ב"חכמים" [לשון "רבים"], אלא שהמקור לאותם חכמים היתה דעתו של התנא היחיד שהוא זה שעונה על השאלה "מאן חכמים", כלומר, כאילו הגמרא שואלת: "מאן חכמים"? – ממי קבלו החכמים את הדין.
9.2
והוא מצטט את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה. ברמב"ם נראה שיש כמה אפשרויות לביטוי "חכמים":
9.2.1 "חכמים" – זוהי דעת יחיד.
9.2.2 "חכמים" – קבוצת חכמים "רבים"
9.2.3 "חכמים" – קבוצת חכמים שקיבלה את דעת התנא היחיד. והסבר זה מתאים לסוגיות גמרא שמשתמשות בביטוי "מאן חכמים".
9.3
המשך דבריו:
ואתה למד מדבריו שאם לא היו המקבלים ממנו רבים לא מפקינן לה בלשון חכמים,
נראה שהסבר זה מתאים להסבר השלישי ברמב"ם.
9.4
המשך דבריו:
אבל צריך לבאר דלפעמים הגם שלא היו המקבלים ממנו רבים מ"מ שנאה רבינו הקדוש בלשון חכמים להיות שטעם אותו יחיד הסכימו בו בני ישיבת רבי שטעמו נכון וברור לפסוק כמותו
ייתכן שבקטע הנ"ל הוא מתכוון לרישא שבדברי הרמב"ם: באמת יתכן ש"חכמים" הכוונה לדעת יחיד, ובאמת בפועל לא היו חכמים רבים שאימצו את דעת היחיד בפועל [מבחינה הסטורית], אלא שרבי יהודה הנשיא ובית דינו החליטו לפסוק כמותו – כדעת היחיד – ולכן השמיטו את שמו וכתבו "חכמים", כדי שמבחינת הניסוח בטקסט המשנה הלכה תהיה כאותו יחיד שמוגדר כ"רבים".
9.5
המשך דבריו:
והיינו דאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין דף פ"ה א'] א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ודברי ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ע"כ
את העיקרון בפיסקה הקודמת הוא מוכיח מסוגייתנו.
9.6
המשך דבריו:
וזה ככל הסתמיות דמתני' שסתם כן אף שהם דברי יחיד מצד שנראה לו לר' לפסוק כמותו וכמ"ש רש"י ז"ל בסוף פ"ב דמציעא [בבא מציעא דף ל"ג ב'] וז"ל וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאם סתם כדי לקבוע הלכה כמותם ע"כ.
את העיקרון הנ"ל הוא מרחיב לכל "סתם משנה" [ולא רק כשמופיעה מחלוקת במשנה, ואחת הדעות מיוחסת ל"חכמים" – כמו בשתי הסוגיות – "אותו ואת בנו" ו"כיסוי הדם"].
והוא מסתמך על דברי רש"י במסכת בבא מציעא - כנ"ל. ולא ברור האם הוא מתכוון גם לכל "רישא" של משנה שמובאת כ"תנא קמא", או רק למשנה שכולה סתמית, שהרי על זה נאמר "סתם משנה – רבי מאיר".
9.7
וקצת קשה: הביטוי "ראה רבי דבר..." - מופע יחידאי בש"ס - מופיע בש"ס רק בסוגייתנו. ומדוע לא מופיע בכל המקומות של "סתם משנה"?
9.7.1
ויותר מכך: בסוגייתנו ההסבר הנ"ל מתאים מכיון שאנחנו יודעים בוודאות שיש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון אם שחיטה שאינה ראויה נחשבת כשחיטה. והיתה לנו סתירה בדברי "חכמים" בין שתי המשניות, לכן ההסבר של "ראה רבי..." מתאים דווקא בסוגייתנו. אבל מניין שמתאים לכל הש"ס.
9.7.2
ויותר מכך: בהמשך סוגייתנו הגמרא מביאה שמחלוקתם היא בדרשות פסוקים, ולכן ברור שרבי יהודה הנשיא הכריע פעם כרבי מאיר ופעם כרבי שמעון – כפי הכרעת הפסוקים.
10.
ראינו שרבי יהודה הנשיא הכריע בשני הנושאים ["אותו ואת בנו" ו"כיסוי הדם"], פעם כרבי שמעון ופעם כרבי מאיר. מתלבטים הראשונים: מה תהיה ההלכה לגבי שאר מצוות התורה, "שחיטה שאינה ראויה" שמה שחיטה או לא?
ראה בהרחבה: "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קג.
11.
תוספת הערה:
לחם משנה הלכות שחיטה פרק יב הלכה ו:
ונראה דרבינו רצה לסמוך על הכלל שההלכה כר"ש לגבי דר"מ ודוקא היכא דמתניתין שנאו בלשון חכמים דחינן לכללין והלכתא כוותיה אבל ברישא דלאו כל כך אלימתא היא לא דחינן לכללין מקמה והדרינן ליה ואמרינן דהלכה כר"ש:
הוא מעיר שכעיקרון ההלכה היא כרבי שמעון נגד רבי מאיר. וקצת תמוה, שהרי הבאנו מהגמרא [לעיל בסעיף 8] לא כך. אלא שהוא כנראה סובר שכך היא דעת הרמב"ם בהכרעת ההלכה.
12.
כמו כן הוא קובע דבר "מעניין": הכלל, שהלכה כחכמים גם נגד שאר כללי פסיקה [בהכרעה במחלוקות בין תנאים] חל דווקא במשנה ולא בברייתא.
13.
והערה לסיכום:
רבי מאיר סובר "שחיטה שאינה ראויה" – נחשבת שחיטה
ורבי שמעון סובר, שאינה שחיטה.
ידוע שרבי שמעון פוסק לפי המחשבה של האדם ולא רק על פי המעשה הפיסי הגלוי לעין. לכן גם כאן, אמנם יש "מעשה" שחיטה, אבל מכיון שבעתיד, לא ראוי - לאכילה ו/או להקרבה – אינה נחשבת שחיטה.
ידוע גם ש"רבי יהודה" סובר להיפך – שהולכים אחרי המעשה.
בסוגייתנו, כנראה שיטת רבי מאיר היא כשיטה העקרונית של רבי יהודה – שהולכים אחר המעשה, ולכן נחשבת כשחיטה.
14.
"כסף משנה", הלכות נזירות, פרק ה, הלכה ה:
... ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר"א וקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני'
הוא מניח ש"תנא קמא" [שהיא דעת רבי אליעזר] במשנה נחשב כ"סתם משנה", והלכה כמותו נגד התנא [רבי שמעון] שחולק על תנא קמא במשנה.
14.1
ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר"ש לא חשיב סתמא
ומנסה ליישב: אולי "תנא קמא" לא נחשב כ"סתם משנה", וכן אין הכרח שהלכה כתנא קמא! [למרות שמקובל אצל הפרשנים שבדרך כלל הלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק עליו במשנה].
14.1.1
והוא מקשה על כך:
אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (מסכת חולין דף פה פ"ה) ראה דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת"ק.
הוא מוכיח מסוגייתנו שבדרך כלל הלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד מפני שנחשב כ"סתם משנה".
14.2
הוכחתו לא מובנת, הרי בשתי המשניות בסוגייתנו - זו שלגבי "אותו ואת בנו", וזו שלגבי כיסוי הדם - אין "תנא קמא":
מסכת חולין דף פא עמוד ב:
מתני'. השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר - פטור משום אותו ואת בנו.
ובדף פה:
מתני'. השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודת כוכבים, והשוחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר - פטור מלכסות
במשנה הראשונה מוזכרים רבי שמעון וחכמים, ובשניה - רבי מאיר וחכמים!
14.3
ונראה להסביר את דברי ה"כסף משנה": אם "חכמים" שמוזכרים בשתי המשניות לא היו מובאים על סמך הקביעה שכמותם פסק "רבי" [כדברי הגמרא בסוגיה] היה משתמע שיש לפסוק כרבי שמעון במשנה הראשונה, וכרבי מאיר במשנה השניה.
כנראה שה"כסף משנה" מניח שגם אם שמו של חכם מובא בפירוש בדעה הראשונה במשניות הוא מוגדר כ"סתם משנה" והלכה כמותו! [ולא מצאתי לכך הסבר בפרשנים]
15.
הערה:
"רבי" היה יכול לנסח את המשנה הראשונה כך:
מתני'. השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - חייב ורבי שמעון פוטר. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר - פטור משום אותו ואת בנו.
בלי להזכיר את "חכמים", ואז לפי הכלל יש לפסוק כתנא קמא - שחייב.
ואת המשנה השניה יכול היה לנסח כך:
מתני'. השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודת כוכבים, והשוחט חולין בפנים, וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים פטור ורבי מאיר מחייב. השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר - פטור מלכסות
בלי להזכיר את "חכמים", ואז לפי הכלל יש לפסוק כתנא קמא - שפטור.
והתוצאה היא בדיוק כפי שקובעת סוגייתנו שהלכה כ"חכמים"!
16.
לגבי השאלה בסוגייתנו - המחלוקת בין רבי שמעון ורבי מאיר אם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה - לגבי כל התורה כולה [מלבד הנושאים של "אותו ואת בנו" וכיסוי הדם], יש שמכריעים על פי הסוגיה בבבא קמא דף ע [וראה מה שכתבו על בבא קמא דף סט; בבא קמא דף ע; בבא קמא דף עא], שם משמע כרבי מאיר - ששמה שחיטה! [ראה שוטנשטיין, הערה 40]
