מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הערמה, בהפקר, במתנה ובמכירה
ראובן שהיה מודר הנאה משמעון, ואין לראובן מה לאכול, יכול שמעון לתת מזון במתנה לאדם אחר, וראובן יוכל לאכול מזה. אם הם נמצאים לבדם, מניח שמעון את המזון על סלע או גדר ואומר: "הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ", וראובן יוכל ליטול מההפקר. ר' יוסי אוסר, מאחר שאין שם אדם אחר, וזה ברור ששמעון הפקיר על מנת לתת את המזון לשמעון.
רבא סובר שר' יוסי אוסר, מאחר ולפיו מקרה כזה בו הם לבד, הוא כמו המסופר על מתנת בית חורון (נדרים מח ע"א). אדם רצה להזמין את אביו שהיה מודר הנאה ממנו לסעודת הנישואין של הנכד, ואז הוא נתן במתנה את החצר בה נערכה הסעודה, ואת הסעודה עצמה, לחברו. החבר הקדיש את הסעודה למקדש, ועל אף כעסו של בעל השמחה, נלמדה מכאן הלכה: "כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה" (ירושלמי נדרים ה, ו). גם במקרה של הפקרת המזון, ההערמה ניכרת.
מה ההבדל בין "מתנת בית חורון" לבין מתנה על מנת להחזיר הנחשבת כמתנה, על אף שאינו יכול הקדישה? משיב הר"ן (נדרים מח ע"א) שבמתנה על מנת להחזיר, בזמן שהיא ביד המקבל היא מתנה מוחלטת: "אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה, שלא נתכוון להקנותה לו כלל, אלא שתקרא על שמו, כדי שיהא אביו מותר בה". אם יש הערכה שהנתינה היא הערמה על מנת להשיג דבר אחר, אין זו מתנה.
לפי זה, במכירת חמץ הכונה היא להמנע מאיסור חמץ, ולא מפני שבאמת רוצה למכור? הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי, או"ח ב, סי' מד) מקשה זאת בשמו של הרב יעקב מקרלין, ומישב, שאדרבה, כיון שהאדם רוצה להמנע מאיסור חמץ, "הוי אומדנא דגמר ומקנה בלב שלם". לפיו, אותו עיקרון חל על היתר המכירה בשמיטה: "אין לומר דהוי אומדנא שאין כוונתו לקנין גמור, דאיסורא דעבירת שביעית, מעמיד זאת כמו שפירש, דלקנין גמור קא מכווין".
