מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

להישאל אצל חכם על הפקר

מי שהדיר כהנים ולוים שלא יהנו משלו, הכהנים והלוים יטלו ממנו את התרומה והמעשר בעל כרחו. לדברי רבא, על פי הסברו של הר"ן הטעם הוא, משום שתרומה ראויה רק לכהנים ולא לישראלים, וכיון שאסר זאת עליהם, הוא עשאם כמו עפר והפקיר את טובת ההנאה שיש לו בהם. הר"ן מסיק שמכאן ניתן ללמוד שמי שאוסר הנאת פירות על עצמו, יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו, מאחר שכעת לא נשאל. אך הוא מציין שלדברי הרשב"א במקרה בו הוא נשאל אצל חכם על נדרו- הפקרו חייבים לשלם לו, כיון שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, וכיון שנשאל על נדרו- הפקרו, כאילו לא נאסרו הפירות הללו עליו מעולם.
הר"ן חולק, ולדבריו, משעה שאסרו על עצמו, הפקירו, וכל שזכה בו אחר, קנה כזוכה מן ההפקר. לאחר שנשאל על נדרו- הפקרו, המעמד האיסורי שהיה על החפץ בטל והנודר רשאי להנות ממנו, אך המעמד הממוני משפטי נשאר על מקומו וכיון שאחר זכה מן ההפקר זה שלו "שאיני מוצא שאלה בהפקר".
ע"פ המנחת חינוך (מצוה יא, ה), מחלוקת זו קשורה לדברי הרמב"ם (הל' נדרים ב, יד): "ההפקר, אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו". (הקצות בסי' רעג, א מאריך לדון מה מקור דברי הרמב"ם). הרשב"א יסבור כרמב"ם שהפקר הוא כנדר, ולכן מאחר שאפשר להישאל על הנדר, זה גורר בעקבותיו גם את ביטול המעמד המשפטי החדש של החפץ, ולכן חייב הזוכה להחזיר לבעלים מה שזכה. הר"ן סובר שהפקר איננו כנדר, ולכן ניתן ע"י שאלת חכם לבטל את האיסור אך לא את המעמד הממוני.
הרב שמעון שקופ (שערי יושר ה, כג) מסביר את הר"ן כך. משמעות הפקר היא ייחוד החפץ לשימוש הרבים, וסילוק בעלותו שלו מהחפץ. מתן האפשרות לכל אדם להשתמש בחפץ הוא כעין מעשה קנין ולכן לא שייך שאלה בהפקר, כי אי אפשר להישאל על דבר שהוקנה לאחרים.