מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הכנף פתיל תכלת
במהלך הסוגיה, אגב דיון במקורות הכלל - עשה דוחה לא תעשה, מובא: "צמר ופשתים - פוטרים בין במינן בין שלא במינן. שאר מינין - במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין" (נזיר נח ע"א). וכך להלכה: "ציצית של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים. חוץ משל פשתים לצמר, או של צמר לפשתים, בזמן הזה דליכא (=שאין) תכלת, מפני שהם כלאים. הרמ"א מוסיף: "ויש אומרים שלא לעשות ציצית של פשתים כלל, אפילו בשאר מינים, והכי נהוג". הלכה נוספת מסוגייתנו: "ציצית של שאר מינים, אין פוטרים אלא במינם, כגון משי לבגד משי, וצמר גפן לצמר גפן, אבל שלא במינם אין פוטרין" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן ט סעיפים ב- ג)
את דברי השולחן ערוך שכיום אין מטילים פשתים על צמר ולהיפך, מסביר המשנה ברורה שם (ס"ק ז): "פירוש דבזמן שהיה תכלת, שהיה צריך להטיל ד' חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, הוא צמר צבוע בדם חלזון, והיה מתקיים על ידי זה המצות ציצית כראוי, התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר או בבגד פשתים ... אבל עכשיו דאין לנו תכלת, נמצא דאין אנו מקיימין המצוה בשלמותה, לא שרי לן כלאים".
אכן, במשך שנים רבות, לא היה ידוע זיהוי התכלת. כבר בתקופת הגאונים כותב רב שר שלום גאון: "כשהיה תכלת ביד ישראל כשהיו מטילין ציצית לבגד כך היו עושין" (תשובות הגאונים - שערי תשובה סי' קנט). אך לפני למעלה ממאה שנה, עורר הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו"ר מראדזין, על אפשרות מציאת התכלת, אם כי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, בעל שו"ת בית הלוי, התנגד לזיהוים הללו, לאופן הליך הצביעה, ולשינוי המסורת המקובלת. גם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, עסק בזיהוי התכלת. ספרות עניפה נכתבה על זיהוי התכלת בזמננו, וכיום יש רבים המטילים תכלת בציצית, אם כי יש אחרים שמתנגדים כל עוד אין החלטיות בזיהוי, והסכמת גדולי הפוסקים לכך.
