אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"קשקשת לבושא הוא"
פולמוס דג השטירל
חולין סו ע"ב
למחרת יום הכיפורים של שנת תקמ"ב, הגיע אל רבן של ישראל הגאון רבי יחזקאל לנדא רבה של פראג ובעל נודע ביהודה, מכתב בלתי שגרתי. שולח המכתב היה מאחד מתלמידיו המובהקים משכבר הימים, הגאון רבי צבי הירש סגל שכיהן כרבה של העיר טעמישוואר.במכתבו ביקש התלמיד מרבו הנודע ביהודה להידרש לכשרותו של דג ה'שטירל'. שכן בעוד שבקהילות האשכנזיות נהגו איסור באכילת דג זה, הרי שבקהילת טעמישוואר שבמשך שנים ארוכות הייתה שייכת לאימפריה העות'מאנית, התגוררו יהודים ספרדים רבים ואלו העידו בפני רב העיר רצ"ה סגל, כי בקושטא ובסלוניקי - מרכזי היהודים בממלכה הטורקית, נוהגים היתר באכילת דג זה. נטל איפוא רצ"ה סגל דג כזה, ושיגרו אל הנודע ביהודה למען יחווה עליו דעתו.
הסיבה בשלה היה מוחזק הדג לאיסור כל השנים, הייתה מאחר וקשקשיו הקשים, הדומים יותר לבליטות הקבועות בעור, נקלפות ממנו בקושי רב. כאשר בנוסף לכך העור נקרע בקליפת הקשקשים. והנה הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, ט) ביאר כי כיון שאמרו בסוגייתנו שהקשקשים הינם כלבוש לדג, על כן עליהם להתקלף ממנו בקלות - כלבוש המתקלף מהגוף. ולעומת זאת קשקשים כאלו שאינם מתקלפים מן הדג והם דבוקים לעורו, הרי אינם בכלל קשקשים, ואינם מתירים את הדג.
הנודע ביהודה (מהדורה תנינא יורה דעה, כח) בדק את הדג וגילה כי יש לו שתי שורות של קשקשים, אלא שאלו אינם נקלפים ממנו בקלות, ברם לאחר שהשרה את הדג בחומר כל שהוא ("מים מן האפר שקורים לויג") במשך שלוש שעות, התקלפו קשקשיו של הדג על ידי קילוף ביד. בשל כך סבר הנודע ביהודה כי זו הוכחה המספקת להתירו, שכן אף שהתקלפו רק על ידי ההשריה, ובלעדיה לא היו מתקלפים ביד כי אם בכלי, מכל מקום "סוף סוף שריון קשקשים הוא לבוש", וכלומר שכיון שניתן להפריד בין עור הדג לבין קשקשיו הרי הם כלבוש לעורו ומהווים סימן המתיר.
בהמשך דבריו מקשה הנוב"י אף על עצם דבריו של הרמב"ן וכלשונו: "וגוף החומרא שהמציא רבינו הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני שאם אינם נקלפים כלל לא נחוש בו לסימן טהרה - אלמלא אמרה אדם אחר הייתי דן כנגדו ומה בכך שאינם נקלפים והיכן הוזכר הקילוף בבבלי, או בירושלמי, או בתורת כהנים? אדרבה במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן שם בפירושו נדחק בזה וכתב אם אין נקלפים לא נקרא לבוש שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש וכן כתיב עור ובשר תלבישני". אמנם הנודע ביהודה ממשיך: "אבל מה אעשה ורבינו הגדול הרמב"ן אמרה, והרב בית יוסף בריש סימן פ"ג הביאו ורמ"א קבעו בהג"ה - צריכין אנו לכוף אזנינו ולשמוע דבריהם באימה". אמנם הוא מסיק להלכה כי מכל מקום "כל שנקלפים יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה - כבר הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. ולכן ידע שדג זה ששלח לכאן טהור הוא בלי ספק כלל".
בני העיר טעמישוואר שקיבלו את תשובתו של הנודע ביהודה, החלו לנהוג כך כהלכה למעשה וכך במשך השנים הבאות היו אוכלים ממנו. ברם - בשנת תקנ"ח, כחלוף חמש שנים מפטירתו של הנודע ביהודה (שנפטר בשנת תקנ"ג), ושנה אחת לאחר פטירתו של רבם שהנהיגם בהיתר זה הגאון רבי צבי הירש סגל (שנפטר בשנת תקנ"ז), התחוללה סערה עזה בקהילות היהודיות שבממלכה האוסטרו-הונגרית. מחולל הסערה היה 'רבה' של העיר אראד אהרן חורינר, שבשנים שלאחר מכן כבר נדף ריחו בכל הגולה כאשר התבררו הרפורמות שביקש לחולל בכרם ישראל. ברם באותן שנים- אף שבני העיר אראד חשו בקלותו של רבם - עדיין לא נודע סרחונו ברבים, ולפיכך כאשר פרסם ברבים את חוברת "אמרי נועם" ובה היתר לדג השטירל כמו לסוג אחר של דג הדומה לו בסימניו וקרוי 'טיק', חשו גדולי הדור לדבריו והם דנו בהם כדרכה של תורה.
וכך, כחלוף תקופה הוציא לאור הגאון רבי יצחק גריסהבר רבה של פאקש בהונגריה חוברת בשם "מקל נועם" בה טען בה שהדג אינו כשר, משום שאין לו קשקשים הניתנים לקילוף. לחוברת זו צורפה הסכמת הגאון רבי מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהוסיף על כך שאי אפשר לקלף את קשקשי השטירל גם את העובדה שהמנהג באשכנז שלא לאוכלו "ואין אחר המנהג כלום, בין שהיה המנהג מחמת ספיקא דדינא או מחמת סייג וגדר. ולא תלינן המנהג בטעות... ואפילו גדול הדור אי אפשר לשנותו". ו"בלי ספק, הגאון [ - הנודע ביהודה] לא על השטירליך נתכוון".
רבה של פאקש אף הוסיף וסיפר כי בעל נודע ביהודה עצמו חזר בו מהיתרו ושלח אליו מכתב בעניין אלא שאבד, אלא שגדול תלמידי הנוב"י וממלא מקומו ברבנות פראג - הגאון רבי אלעזר פלעקלעס בעל "תשובה מאהבה" (סימן שכט) כמו גם בנו של הנודע ביהודה הגאון רבי שמואל לנדא בעל "שיבת ציון" (בתשובתו המובאת בנודע ביהודה שם, כט) , לא הסכימו לקבל טענה זו כשלעצמה וכפי שיראה המעניין (וראה גם בציץ אליעזר חלק יא, נד שנדרש גם לעצם הנידון אם אכן שלח הנודע ביהודה מכתב בו חזר בו אל הרב מפאקש, או שלא היו דברים מעולם כפי שטענו התשובה מאהבה והשיבת ציון).
לגופו של השטירל, לאחר שרבה של פאקש הוציא את חוברתו בה נדרש לאיסורו שב חורינר והוציא חוברת שנייה בה לעג לרבה של פאקש כמו גם לרבי מרדכי בנעט כשהוא שב ומפרש דבריו להיתר תוך טענה שאת כבוד רבו הנודע ביהודה הוא מקנא.
אמנם עם השנים ובפרט לאחר שנודע ברבים סרחונו של חורינר התפשט בכל הקהילות היהודיות איסור השטירל וכלשון ה"כתב סופר" (יורה דעה, מה): "וישראל קדושים כבר נהגו בו איסור בכל מדינה ומדינה אשר דבר הגדולים האוסרים הגיע עליהם ויקבלו שכר על הפרישה ויזכו לסעודת לויתן".
