גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשע"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף מד ע"ב
מעלת תלמיד חכם הרואה טריפה לעצמו
אמר רב חסדא, איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו. ואמר רב חסדא, איזהו שונא מתנות יחיה, זה הרואה טרפה לעצמו. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר (תהלים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", רב זביד אמר, זוכה ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, 'אשריך' - בעולם הזה, 'וטוב לך' - לעולם הבא (מד ע"ב).
בפשר מעלת "רואה טריפה לעצמו" ישנם כמה פירושים. רש"י מפרש: "כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה", והעומד במדה זו בודאי "שונא מתנות אחרים" - "שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר", ושפיר נאמר עליו "יגיע כפיך כי תאכל" - "דכיון דעל שלו אינו חומד, כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול".
והתשב"ץ בספרו 'יבין שמועה' (הל' טריפות הריאה פ"א) הרבה לתמוה על פירש"י: "ואינו נראה זה הפירוש, שאם היא אסורה - למה לא יאסרנה, ומה חשיבות יש במי שאינו אוכל איסור, וכי האוכל איסור אין בו דבר אחר אלא שאינו ת"ח, והלא רשע הוא, וכיוצא בזה הקשה רבא על אביי שאמר בפ"ב מיבמות (כ.): 'כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש', ואמר לו, 'וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי, רשע לא מקרי וכו', וכן נמי נאמר כאן 'כל מי שאינו רואה טריפה לעצמו' - אין בו אלא שאינו נקרא תלמיד חכם, והלא רשע הוא; ועוד למה נקרא 'ושונא מתנות', אדרבה שאם יפסיד ממונו יצטרך לבריות; ועוד למה נאמר בזה 'יגיע כפיך כי תאכל', והלא שורו טבוח לעינו ולא יאכל ממנו; ועוד שהלשון 'בעצמו' - אין זה פירושו, שלא נאמר על מי שאוסר בהמתו 'רואה טריפה לעצמו', אלא מוציא טריפה מתחת ידו".
ואמנם לכשנדקדק בדברי רש"י אזי לכאורה מתיישבות קושיות הללו, כי רש"י כותב: "כשנולד ספק טריפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר - ואינו חס עליה ואוסרה", פירוש, כי באמת באותו ספק טריפות ישנו צד להיתר, אך חכם זה מצדד לעצמו לחומרא, והוא על דרך החומרא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם (ראה חולין שם), ואם היה סומך להתירו לעצמו – לא היה ראוי לכנותו רשע כלל, ושפיר יש לכנותו 'שונא מתנות', כי חמדת ממון אינה מעבירתו על דעתו, והריהו פורש מצ"ט שערי איסור גם כאשר עלול להפסיד ממונו, וכל שכן שיפריש עצמו מממון חבירו ויהנה מיגיע כפו, וחמדת ממון לא תעבירו על דעתו.
ומעלה זו היא ממעלת החכם דוקא, כפי שמבאר ה'חזון איש' בספרו 'אמונה ובטחון' (פ"ג אות ל), בהגדירו מהות אמונת חכמים: "חובת התלמיד להאמין, כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף - יחבל נפשו לעות משפט. נוסף לזה, כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים". עוד כתב: "שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו, ואדם רואה טריפה לעצמו אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו, והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו - הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה, אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל".
התשב"ץ עצמו מביא בזה פירוש אחר: "וקבלתי פירושו מאבא מארי ז"ל שהוא רואה טריפה לעצמו ומתירו מתוך פלפולו, וזהו דבר של חשיבות, ונקרא תלמיד חכם, כמו שאמר רבא בפר' השוחט (כח:) 'חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן, וכן בפרק ואלו טריפות (נ.) אמר לרב משרשיא חכמת בטריפות כרבי יוחנן והחכמים היו משתבחין כשהיו רואין טעם להתיר בטריפות, כמו שאמר בפרק חלק (ק.) 'רבא כי הוה אתי טרפתא, רבי בנימין אסיה קמיה, כי הוה חזי טעמא להתירה, אמר חזו דקא שרינא לכו עורבא', כלומר, אלמלא הוראתי היתה נאסרת לכם בעורב, ולא כל אדם יש בו חכמה למצוא טעם להתיר בספק טריפות, ובזה היו בודקין התלמידים אם הגיעו להוראה אם לא, כמו שאמר בפרק גיד הנשה (צה:) על שמואל שרצה לבדוק ר' יוחנן אם הוא חכם וכו', וגדולי החכמים היו חוששין לסמוך על חכמתם, כמו שאמרו בראשון מסנהדרין (ז:) 'רב אשי כי הוה אתי טרפתא לקמיה הוה מייתי להו לכלהו טבחי דמתא מחסיא, אמר כי היכי דמלטיין שיבא מכשורה. אם כן יפה אמר רב חסדא 'איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו', שאינו צריך להראותה לאחרים, אלא מתוך חכמתו הוא כדאי להתירה, ואלו היה לאיסור היה אומר 'איזהו חסיד זה המוציא טריפה לעצמו מתחת ידו', או 'איזהו ירא שמים', וענין ת"ח אינו אלא להראות כוחא דהיתרא, כי האוסר אינו מראה בה כח חכמה. וכן זהו 'שונא מתנות', שהצדיקים חסים על ממונם כמו יעקב שחזר על פכים קטנים כדי שלא יצטרך לבריות וכו', וכן זהו 'יגיע בפיך כי תאכל', כי מתוך שיגע בתורה ומצא טעם להתיר הוא אוכל...".
פירוש זה מובא גם בפירוש הר"ן על הרי"ף בקיצור - אחרי הביאו פירוש רש"י, וז"ל: "ואחרים פירשו, 'איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו', כלומר, שהגיע לכלל כך שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו טרפה, וכדי לסמוך על עצמו ואינו צריך להוראת אחרים, ומש"ה קאמר ד'עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל', רצ"ל שהיגיעה שיגע לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק" (ראה עוד של"ה הק' מס' שבועות פרק נר מצוה אות מז; חידושי אגדות מהרש"א כאן; אמרי שפר עמ"ס ברכות ח. בשם רבו ה'חתם סופר' זי"ע).
