טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים – ארבה המדבר
"מתניתין: סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא. ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב וכו'" (חולין נט ע"א).
שם עברי: ארבה המדבר שם באנגלית: Desert locust שם מדעי: Schistocerca gregaria
נושא מרכזי: לזיהוי החגבים
לריכוז המאמרים שנכתבו על ארבה המדבר הקש/י כאן.
נקדים לעיון במקורות העוסקים בחגבים תאור טקסונומי (טקסונומיה = תורת המיון) ומורפולוגי (של המבנה) של קבוצת החרקים הנכללת בשם "חגב". החגבים העניקו את שמם לסדרה שבה הם נכללים – סדרת החגבאים (Orthoptera). סדרה זו כוללת בארץ בנוסף לחגבים את הצרגולים, החרגולים, הצרצרים והערצבים. סדרת החגבאים מונה כ – 20,000 מינים ומאפייניה הם: גלגול חסר, גפי הפה נושכות-לועסות (בניגוד למשל לגפי הפה של הפרפרים הבנויים כחדק מציצה), חזה קדמי גדול, זוג הרגליים האחוריות גדול בהרבה משני הזוגות הקדמיים ומשמש לניתור. הכנפיים הקדמיות צרות ומוקשות והן חופות את הכנפיים האחוריות הגדולות והקרומיות. התעופה מתבצעת בעזרת הכנפיים האחוריות ואילו תפקיד הכנפיים הקדמיות להגן בזמן מנוחה על הכנפיים האחוריות המקופלות כמניפה מתחתן. קיימים מיני חגבאים חסרי כנפיים או בעלי כנפיים מנוונות. לרוב החגבאים יש איברי קול ואיברי שמע מפותחים. הצרצרים הם דוגמה טובה ליכולת הווקאלית (קולית) של החגבאים.
סדרת החגבאים כוללת כמה על משפחות ביניהן על משפחת החרגולים ועל משפחת החגבים. בשורות הבאות אתייחס לשתי משפחות של החגבאים: משפחת החרגולים ומשפחת החגביים. כאמור לשתי המשפחות יש רגלי ניתור אך הם שונים בכמה פרטים המאפשרים לזהותם בקלות. החרגולים הם בעלי מחושים ארוכים (יותר מחצי אורך גופם) ואילו למשפחת החגביים מחושים קצרים (פחות מחצי אורך גופם). (ראה תמונות לעיל). לנקבות החרגולים יש בקצה הבטן צינור הטלה ואילו לנקבות משפחת החגביים יש בקצה הבטן ווים שבעזרתם הן חופרות גומות לצורך הטלת הביצים. החרגולים בדרך כלל ניזונים מטריפה ואילו החגביים צמחונים.
בפרקים בפרשת שמיני (ויקרא, יא כ-כג) העוסקים במותר והאסור לאכילה מבין בעלי החיים מתייחסת התורה גם לשרץ העוף. אני מציע לשלב בין פירוש רש"י ובין הטקסונומיה המודרנית על מנת לפרש את הפסוקים כפשטם. מפרש רש"י במקום: "שרץ העוף - הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים". בניגוד למפרשים אחרים מונה כאן רש"י אך ורק חרקים מעופפים. התורה פתחה בפסוק הראשון באיסור גורף של אכילת כלל החרקים המעופפים "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם". שאלה העולה מאליה היא כיצד ניתן לטעון שמדובר בחרקים הרי למחלקה זו יש 6 רגליים? התשובה לשאלה נמצאת בפסוק הבא המתייחס לתת קבוצה בתוך החרקים – לסדרת החגבאים: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". הקבוצה היחידה בכל עולם בעלי החיים שיש לה זוג כרעים מפותחות (רגלי ניתור) בנוסף ל – 4 רגלים היא סדרת החגבאים (ראה לעיל). מפסוק זה ניתן להסיק שהתורה חילקה בין שני זוגות הגפיים הקדמיות הנקראים רגליים לבין זוג רגלי הניתור הנקרא כרעים. על פי הנאמר בפסוק תפקידה של הגף מעניק לה את שמה המדויק ולכן רק גפי הליכה נקראות רגלים. לעומת זאת הגפיים המשמשות לניתור נקראות כרעיים. לאור כך שבנוסף לחגבאים קיימות סדרות נוספות של חרקים בהן רק שני זוגות גפים שימשו להליכה ואילו לזוג השלישי היה שמור תפקיד שונה, ייתכן והתורה תיארה את החרקים המעופפים כבעלי 4 רגלים בלבד. יתר על כן, לכמה קבוצות של חרקים יש באמת 4 רגליים בלבד כתוצאה מהתנוונות אחד מהזוגות. כך למשל המצב במשפחת הסטיריות מסדרת הפרפראים. ראה למשל בסטירית העמומה (בתמונה להלן). העובדה שקיימים חרקים בעלי 6 רגלי הליכה איננה צריכה לשנות את הכלל משום שהזוג הנוסף נתפס כבעל תפקיד שונה או אולי התורה נקבה במספר 4 המשותף לכל החרקים ללא יוצא מן הכלל.
קשה להניח שרש"י לא היה מודע לכך שלזבובים יש 6 רגלים ואף על פי כן כללם בשרץ העוף בעל 4 הרגלים. מצאתי הסבר דומה ב"דעת מקרא" אלא שלענ"ד יש מקום לפקפק בשתי נקודות. שם מוצע לפרש שהתאור "שרץ העוף ההולך על ארבע" כוונתו לומר שיש לו לפחות 4 רגלים. לי נראה שהמספר 4 הוא בדיוק 4 ולא יותר. ב"דעת מקרא" נאמר שספירת זוגות הרגלים על ידי התורה לא כוללת את הרגלים הקדמיות הנחשבות לידיים. מפשט הפסוקים נראה יותר שספירת הרגליים לא כוללת את הגפיים יוצאות הדופן שאינן משמשות להליכה כמו למשל הכרעיים בחגבאים שהן דווקא הרגליים האחוריות.
כדוגמה לחרקים בעלי 4 רגלי הליכה וזוג גפים נוסף בעל תפקיד שונה אציג כמה מינים מייצגים:
|
גמל שלמה ענק – סדרת התיקאים
הרגלים הקדמיות הן רגלי טרף
|
|
 |
|
|
|
סגה ענק–משפחת החרגולים - הרגלים האחוריות הן רגלי ניתור צילם: גיא חיימוביץ' – הגלריה של גיא
|
 |
|
 |
עקרבן – סדרת הפשפשאים צילם: Holger Gröschl
הרגלים הקדמיות הן רגלי טרף
|
|
חותרן – סדרת הפשפשאים צילם: Piet Spaans
הרגלים הקדמיות משמשות כמשוטים
|
סטירית עמומה - פרפר בעל 2 זוגות רגלים
נחזור לפסוקים בפרשת שמיני: בפסוק הראשון בפסקה העוסקת בשרץ העוף נאסרו כל החרקים המעופפים. בפסוק הבא הותרה ללא הסתייגות כל סדרת החגבאים: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". בפסוק השלישי צמצמה התורה את ההיתר רק לקבוצות מסוימות בתוך הסדרה: "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו, ואת הסלעם למינהו, ואת החרגול למינהו, ואת החגב למינהו". מפרש רש"י שם: "על ארבע - על ד' רגלים. ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ד' רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים, ופורח, ויש מהן הרבה כאותן שקורין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאין בהן שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם: ארבע רגלים, וד' כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו, וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב. ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם. רש"י מביא כדוגמה לחגבאים את ה"לנגושט"א" שהוא, על פי תרגומו של ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י", הארבה. אכן, השם הלטיני של החגב הנודד הוא Locusta migratoria.
פירוש רש"י מבוסס על המשנה והגמרא בחולין: "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב וכו'" (פ"ג מ"ז). ובגמרא (סה ע"א): "ובחגבים כל שיש לו כו'. מאי רובו? אמר רב יהודה אמר רב: רוב ארכו, ואמרי לה: רוב הקיפו; אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו. ת"ר: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל - מותר, ר"א בר' יוסי אומר: אשר לא כרעים - אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל? אמר אביי: אסקרין וכו'". מדברי המשנה ניתן להסיק שהשם חגב שימש בשתי רמות מיון שונות: החגב מופיע מחד גיסא כשם כללי שהרי המשנה מונה את סימני החגבים ומתארת את מאפייניהן של קבוצות שונות בסדרת החגבאים ולא רק את סימני משפחת החגביים. יתר על כן, לדעת רבי יוסי כל המינים המותרים לאכילה בעלי סימנים אלו חייבים להקרא בשם חגב. מאידך גיסא החגב מופיע כתת-קבוצה בתוך סדרת החגבאים כדברי הגמרא: "תנו רבנן: את אלה מהם תאכלו את הארבה וגו' ארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, חרגול זה ניפול, חגב זה גדיאן. מה ת"ל למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים? להביא ציפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבני" (חולין סה ע"א).
אם ניישם את המאפיינים שתוארו בשני קטעי הגמרא, שצוטטו לעיל, לטקסונומיה המודרנית הרי שנוכל לסכם שמכלל סדרת החגבאים הותר באכילה חלק ממשפחת החרגולים וחלק ממשפחת החגביים. את משפחת החגביים חלקה התורה לתת-משפחות שהן הארבה, הסלעם והחגב. ייתכן והשם חגב בפסוק בדברי הימים (ב' ז' י"ג) מתייחס לכלל משפחת החגביים: "הן אעצור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ וכו'". המקבילה לבצורת היא מכת חגב המשמידה את כל היבול. התנהגות זו של השמדת היבול אופיינית לכלל משפחת החגביים הצמחונית. חרגולים לעומת זאת, בדרך כלל, אינם צמחונים וניזונים מטרף ולכן עשויים להועיל לאדם במלחמה בחגבים.
ההצעה שהעליתי שחלק ממשפחת החרגולים הותר לאכילה קשה ואיננו עומד במבחן מסורת האכילה הקיימת היום. קושי נוסף הוא העובדה שרוב החרגולים ניזונים מטרף ובעלי חיים טורפים נאסרו לאכילה (1). בעיה נוספת היא שבהשוואה לחגבים המתלהקים (ארבה) שאיסופם בכמויות גדולות שכיח הרי החרגולים חיים כבודדים וקשה להניח שהם נאכלו. ייתכן ומיני החרגולים שהותרו הם מעט המינים הצמחונים כמו למשל המינים השייכים לסוג איזופיה אך המסורת על אכילתם לא הגיעה לידינו בגלל שהם נאכלו רק לעיתים רחוקות.
איזופיה - חרגול צמחוני
(1) ראה בפרק על פרשת שמיני בספרו של הרב אלחנן סמט "עיונים בפרשות השבוע", סדרה שניה, הוצאת מעליות שע"י ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
רשימת מקורות:
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 246).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 73-94).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg)